Milford

הי :)
חזרתי מהמילפורד- יאי.
אבל מבחינה תאריכולוגית העידכון שלי נמצא לפני שבוע בדיוק אז נתחיל משמה. כרגיל. אינברקרגיל.
[משחקי מילים של 11 בלילה אחרי שמונים שנות הליכה בטרקים- זה מותר.]

יום שישי לפני ששבת נכנסה הספקתי להכין לאמיר את קומיקס הפרידה שלי ממנו. יצא די משעשע אבל שכחתי לצלם את זה ועכשיו אין לי עותק :(
התפללנו בחוץ ועשינו קידוש כמו כל שבת אבל פעם ראשונה שארוחת השבת שלנו הרגישה לי כמו בבית כי לאורך כל הארוחה אני ואמיר הסתלבטנו על בת שבע וזה ממש היה כמו שאנחנו צוחקים על יעלי כל הזמן סתם כי זה קל P:
אמיר אמר מילות פרידה ואז הרצנו את כל הטיול שלנו, כמובן ששבע זכרה עם תאריכים וימים ואני הייתי צריכה שיתארו לי איך כל מקום נראה כדי להיזכר וגם להשתתף בשיחה. דילגנו במודע על כל המקומות שאף אחד לא רוצה להיזכר בהם ועברנו ככה על חודשיים וחצי שמרגישים לי כמו שנים.
אני למחרת בצהריים לא הרגשתי הכי טוב והלכתי לקרוא ספר בחדר שעניין אותי מאוד אבל כל שנייה היפני שישן איתנו שואל אותי שאלה אחרת על הצבא ועל ישראל ועלי ועל העבודה שלי. שזה נחמד מאוד בגדול אבל רציתי לקרוא ואני עונה לו בכן ולא וחוזרת ישר לספר והוא לא קולט!! אז הלכתי לסלון לשבת עם שבע ואמיר והוא בא אחרי אז יכלתי לברוח לחדר שוב ולקרוא בנחת.
בצהריים ניסיתי לגרום לבחורה לחמם לנו את האוכל במיקרו. יש כמה שיטות לעשות את זה. בשיטה הראשונה אתה מסביר שאתה יהודי ושאסור לך לחמם אוכל בשבת ושזה מאוד מסובך אבל.. אולי אתה יכול לעזור לי לחמם את האוכל.
לרוב הם ממש לא מבינים מה לכל הרוחות אתה רוצה מהם וזה לוקח שעות.
ואז יש את השיטה הקלה.
אתה נעמד ליד המיקרו כמו אידיוט והגוי הראשון שעובר אתה עושה- "אסקיוז מי" במבטא הכי כבד שיש לך, ואתה מצביע על המיקרו ושואל- "האו... האו דו אי וורק דיס.." ואז הם מסבירים לך וכאן החלק המסובך לגרום להם גם לעשות את זה בשבילך ואני פיתחתי פה שיטה אני שואלת את הבחורה- "איף אי וואנט פור... לטס סיי 5 מינטס.. האו דו אי..?" ואני דוחפת לה את קופסת האורז ליד והיא כבר עושה את זה בעצמה ושלום על ישראל.
ואז לא אוכלים אורז קר P:
אבל זה עדיין לא הופך את האורז לפחות דוחה כי ברוריק הכינה אותו והיכולות הקולינריות שלה לוקות בחסר.
כן כן...
בכל אופן חזרתי לישון אחרי זה ודי ישנתי כל השבת עד ששבע העירה אותי לבית כנסת.. סתם, זה ממש דורש את זה אבל האמת שהיא העירה אותי ללכת לפאב.
הצטלמנו שמה ואמרנו שוב מילות סיכום ופרידה והיו חיבוקים ומתנות..
אמיר קנה לי בובת כבשה חמודה שהוא קרא לה אמיר מעניין למה.. והוא רשם על הפיתקית שלה את השם שלו ואת מספר הטלפון שלו משומה, שצחקתי על זה עוד אז אבל עכשיו שאני חושבת על זה, פונטציאל ההסתלבטות כאן כ"כ גדול שאני לא מבינה איך לא ירדתי עליו עוד קצת. אבל אני מתה על אמיר הכיבשה היא חמודה לאללה ובהחלט מהווה חברה נעימה לבנצי. וגם הוא כתב לי ברכה מאוד יפה ומרגשת שעד עכשיו אם אני אקרא אותה שוב היא תעלה לי חיוך ובכלל היה לי מאוד מאוד עצוב להיפרד ממנו.
הבאתי לו את הקומיקס שהכנתי ודי הצטערתי שלא כתבתי גם משהו אישי יותר מלבד ההסתלבטות הקבועה כי היה לי הרבה מה להגיד. והוא צריך להיות בקרוב מאוד בארץ ולהתחיל לקרוא את הבלוג הזה אז אני לא אכתוב יותר מדי אבל האמת שלמדתי טונה של דברים מאמיר בטיול הזה ורובם מסתכמים באיך להיות בנאדם טוב יותר וסבלן יותר, אני מקווה שזה יחזיק מעמד גם בארץ ולא רק כאן בטיול ובאמת באמת באמת, שאני רק שמחה שפגשנו אותו וטיילנו איתו.
אז זהו.
חזרנו מהפאב ובדרך היו שמיים מדהימים מפוצצים בכוכבים כי לייק טקפו נחשב לאחד המקומות היפים בעולם לצפות בו בכוכבים. בחדר פתרנו כולנו סודוקו כמו חבורת זקנות ואני שמתי מוזיקה מהפלאפון לרוב מוזיקת פרידה אפילו היה ג'וני קאש-

We'll meet again
Don't know where
Don't know when
But I know
We'll meet again
Some sunny day

הלכנו לישון ולמחרת היה שוב פרידה מרגשת נסעתי אחריהם קצת וצילמתי אותם תופסים טרמפים כמו שעשינו לאמיר בזמנו כשהוא נטש אותנו והצטלמנו שלושתינו פעם אחרונה ואני המשכתי לנסוע לי לקווינסטאון. אני לא הולכת לכתוב את המילה הזאת. טוב אני חייבת: שובבבב!!!

בדרך ראיתי טרמפיסט שנראה ישראלי ורק שהמשכתי טיפה לנסוע ראיתי שיש לו כיפה על הראש, אז עצרתי והודעתי לו שהוא צריך להודות על זה שיש לו כיפה כי רק בזכות זה עצרתי. לקחתי אותו לקווינסטאון ונשארתי שמה ללילה, אני הולכת ברחוב ושומעת מישהו צועק לי ברחוב, בנ"ז!! מסתבר שזה מיכאל. הוא אומר לי שיש לו כרטיס להופעה בכרייסצ'רץ' עוד חודש וחצי ואז הוא חוזר לכאן לעשות את הקפלר והרוטברן. אז אני שואלת אותו- יש לך חודש וחצי, זה מספיק זמן, למה אתה לא עושה אותם עכשיו? פתאום הוא מסתכל עלי, תופס את הראש ועושה- אוווי נכון!! למה לא חשבתי על זה? איפה הדוק פה? אני מצביעה לו על איפה שהדוק נמצא והוא רץ לשם בקושי אומר שלום. למחרת בבוקר ראיתי אותו בטה אנאו והוא כזה- שיואו ברוריה איזה מזל שאמרת לי את זה, בכלל לא חשבתי על להקדים את הטרקים.
מצחיק.

טוב שני בבוקר בטה אנאו התארגנתי לי לטרק, פגשתי את שחר שראיתי אותו גם בנלסון לייק והוא גם הלך לעשות איתי את המילפורד. קצת על המילפורד- זה אחד הטרקים הכי נחשבים בנ"ז. אנשים מזמינים אליו מקום חודשים מראש ומסדרים את כל הטיול שלהם לפי מתי הם הזמינו להם את הטרק. עושים אותו כל יום 40 איש שהולכים ביחד לאורך כל הטרק 4 ימים, והוא נורא נורא יקר. אני הצלחתי לתפוס ביטול של מישהו ולהזמין לי אותו ממש בפוקס. הוא אמור להיות אחד היפים בעולם והכי יפה בנ"ז או משהו.
הוא באמת מהמם אל תבינו לא נכון אבל כמעט כל הטרקים מהממים. פשוט שבמחיר הזה ציפיתי שמינימום יהיה לי עיזים קטנות לבושות בסגול שירקדו הורה לאורך כל הדרך ויכינו לי קפה. ולא היה. אבל היה ממש כייף.

היום הראשון היה קצת קשה. לא פיזית, כי הוא רק שעתיים הליכה אבל גם סחבתי יותר מדי בתיק בטעות [פעם ראשונה שאני אורזת לבד לטרק כמות של אוכל לאדם אחד ולארבעה ימים] וגם היה לי קשה כי זה טרק ראשון לבד לבד ולא ממש ידעתי איך יהיה לי ואם אני אסתדר ואהנה..
כאילו כן היה לי את שחר אבל הוא לא עושה בונקר ישראלים כמו שאנחנו היינו עושים, הוא מאוד חברותי ומדבר עם כולם ויש לו סבלנות לזה. אני ביום הראשון די התכנסתי בעצמי... לא הייתי צריכה את בת שבע ואמיר אני ממילא הולכת לבד בטרקים ודי מוצאת את עצמי הרבה לבד אבל היה חסר לי הידיעה שהם איתי ושיש איתי עוד אנשים שמכירים איתי.
ביום השני היתה הליכה די יפה אבל לא מדהימה. שוב פעם שקעתי במחשבות על אתם יודעים מי וחשבתי על כל מה שעברנו ומה שקרה אני יודעת שאני קצת שקעתי בזה יותר מדי אבל אמיר אמר שבקווין שרלוט הוא דיבר לעצמו בלילה מרוב שלא היה איתו אף אחד אז אני חושבת שאני די בסדר.
הכנתי אורז מתוק עם קינמון וקשיו ושקדים בניסיון נואש לסיים קצת מהקילו אורז שסחבתי ושאח"כ הפך להיות בדיחת הטרק [קצת באשמתי] זה היה דוחה בשלב מסוים וגם ככה אני לא אוכלת הרבה ואי אפשר לזרוק לפח כי אתה סוחב עלייך את כל הזבל שלך אז שמרתי בקופסה את מה שנשאר במחשבה שאני אוכל את זה אח"כ וזה מעולם לא קרה.
פשוט שכשבת שבע איתי אני רגילה לתת לה לסיים לי את האוכל ופתאום קלטתי שאין לי למי לדחוף את זה. ואז קלטתי שיש לי איתי גם גזר ותפוחים ומשומה סחבתי בצל.. מה חשבתי לעצמי???
באמצע ההליכה היה לנו מין צריפון קטן שאפשר לעצור בו ולאכול אבל הם קראו לזהמשומה- bus stop וזה נורא שיעשע אותי אז כשעבר זוג אחד אני כזה- "אה, אני רק מחכה פה רגע לאוטובוס..." הם די צחקו אבל לא העריכו את ההומור המשובח שלי וכששאלתי אותם למה לדעתם זה נקרא ככה הם טענו שזה בדיחה של הניו זילנדים אבל לדעתי וגם אמרתי להם את זה, לניו זילנדים אין הומור והם מאוד רציניים כשזה נוגע לטרקים שלהם ובטח יש כאן איזה ציפור שנקראת באס ופה עוצרים לראות אותה. את זה הם ממש לא הבינו אבל כשסיפרתי את זה אחרי זה בצהריים לשחר ולבחורות שישבנו איתן הם דווקא כן צחקו. הא.

כשהגעתי לבקתה בסוף ההליכה יש את טקס הורדת הגרביים שמאוד מפחיד אותי כי אני מפחדת למצוא איזה אצבע שישית פתאום ע"ע השלפוחית שהיתה לי אחרי הקפלר ובכלל זה אחת הטראומות שלי. אין דבר שאתה רוצה יותר אחרי טרק מלהוריד את הגרביים ולשבת בחוץ עם ספר יחף ולקרוא. אבל גם לזבובי החול יש תוכנית. הם רוצים לאכול אנשים שיושבים אחרי טרק בחוץ יחפים וקוראים. והם גם עושים את זה. כל הרגליים שלי היו מלאות עקיצות ובאופן קבוע התעוררתי בלילות לפעמים פעם לפעמים יותר והתגרדתי למוות כשאני שומעת ברקע את כולם מתגרדים גם כן.

הריינג'רית עשתה את השיחה הקבועה שלהם ב-8 בערב. היא הייתה מצחיקה לאללה ודיברה במהירות כזאת שאפילו דוברי האנגלית לא הבינו אותה והסתכלו אחד על השני בשוק. לקח זמן להתרגל לקצב שלה והיא שואלת כל הזמן- ראיתם קיווי בטרק? וכולם כזה- לא. ואז הרצאה של שעה על הקיווי. ואז: ראיתם אולי -שם מוקרץ של ציפור- כולם- לא. ואז עוד הרצאה. ולי יש אלפי בדיחות בינתיים ואת כולן אני מצנזרת כי הקול של אמיר מתנגן לי בראש- "ברוריה, לא כולם מבינים את ההומור שלך, אל תעשי לעצמך פדיחות" ואז הרינג'רית ממשיכה- מה עוד ראיתם בטרק? וכולם שותקים ואני מתאפקת.. היא שוב מספרת על עוד דברים ואז היא ממש ביקשה את זה- לא ראיתם משהו מוזר? יוצא דופן? ואני בקול- "ראיתי כמה הרים..." ואז כולם נקרעו מצחוק והיא כזה- זה היה מוזר אם לא היית רואה הרים. ואח"כ ראיתי אותה בטרק בדרך והיא אומרת לי- ראית כמה הרים היום? וזה היה מצחיק כי בדיוק טיפסתי על אחד כזה.
מאותו רגע הפסקתי לצנזר את הבדיחות שלי והיה ממש כייף :)

בלילה ההוא התעוררתי והייתי צריכה דחוף לשירותים ברמות שאי אפשר להתאפק אז ירדתי למטה בחושך, ואני יודעת שאין איש בחוץ כי יש רק 40 אנשים באזור בודאות וכולם בבקתה ישנים ואני יודעת שאין חיות טורפות בניו זילנד ואין נחשים בכלל ועדיין כמעט מתתי מפחד ורק רצתי לשירותים ובחזרה. בחזור אני מרימה את הראש לרגע ופתאום אני קולטת שכל השמיים זרועי כוכבים ברמות שלא ראיתי מעולם. שמים מדהימים מדהימים. הייתי מסתכלת לבהות עוד שעות אבל כאמור מתתי מפחד אז רצתי בחזרה למיטה ולפנסטיל ג'ל של אמיר.

יש המשך והוא ארוך בטירוף ואין לי זמן לרשום את הכל אז אני אשאיר אתכם במתח
ורק אציין שבסוף נהנתי בטירוף בטרק
ושהיום יום שישי ואני בוואנקה ופגשתי פה את בת שבע ונעביר פה את השבת
והשארתי אותה לבד עם כל הבישולים אז אני אלך להטריד אותה במסווה של עזרה.
שיהיה לכם שבת שלום!!

אוהבת המון ומצטערת שלא הספקתי להגיב לרשומה הקודמת בבלוג ולמיילים. קראתי הכול אבל בגלל הטרק לא הספקתי עדיין. מבטיחה לנסות להשלים פערים בקרוב ולהעלות תמונות


ברוריק