Milford PART 2

מצטערת על כל הטחינות מוח על המילפורד
באופן יחסי התמונות משמה לא הכי מרגשות
אבל היו לי המון חוויות ואין לי משהו יותר טוב כרגע לעשות אז אני אמשיך לעדכן לי.
הי, לא חייב לקרוא הכול ברצף!! אפשר להדפיס ולתלות בשירותים או משו...

איפה הייתי? אה כן בכמה תותחית אני!


אז ביום השלישי בבוקר הבחורה הפינלנדית שישנה לידי שכולה בלונדינית כמו אפרוח קטן העירה אותי שזה בסדר כי אני הערתי אותה בלילה בחיפוש רועש אחרי הפנסטיל וגם, הי, צריך לקום.
היה שקט אז חשבתי שבגלל שהשעה 6 וחצי כולם ישנים ורק כשקמתי קלטתי ששקט כי כולם למטה כבר אוכלים א.בוקר!! טיפסנו על ההר וזה היה נורא קשה אבל המקל שקניתי עזר ומאוד הקפדתי לפחות שהזוג המבוגר מאחורי לא יעקוף אותי. בשלב מסוים נכנסתי לזה וממש נהנתי.
צריך לטפס ולטפס עד לממוריאל ואז לטפס עוד קצת עד לפיסגת ההר ולשירותים עם הנוף הכי יפה בעולם שהם הגדילו לעשות והוסיפו חלון בדלת כדי שתוכל לשבת ולהנות..

משמה כל מה שנשאר לך זה ירידה ענקית של כל מה שטיפסת ביומיים. בברושור הם רושמים שהירידה זה אחד החלקים הכי קשים בטרק ושצריך לעצור כל כמה דקות כדי לתת מנוחה לברכיים אבל אני משומה נורא נהנתי מהחלק הזה וחצי רצתי את כל הירידה.
אני כ"כ דפוקה בעליות שאני חייבת להיות טובה בירידות. לפחות זה...
התחלתי לעקוף מלא אנשים וממש נהנתי לי מהחיים. כולם קצת מחליקים מדי פעם בירידה כי זה מלא אבנים רופפות ומשומה ועוד דווקא כשהלכתי לי לאיטי הבאתי חליקה. מילא שהחלקתי אבל התיק שלי עם הקילו אורז צבר את התנופה והעיף אותי קדימה ואז נפלתי לראשונה מאז שהגעתי לנ"ז מה שקצת מפליא כי בארץ בטרקים אני נופלת בלי הפסקה אבל זה לא היה נורא מדי אז זה בסדר.
בדרך ראיתי את שחר שיצא המון לפני והייתי בטוחה שיש לי עוד המון להגיע אליו, עקפתי אותו והוא אחרי זה אמר לי שהוא ניסה לעמוד בקצב שלי וכשהוא ראה שזה לא קורה הוא הפסיק לנסות. היה פיצול בטרק עם אפשרות ללכת לראות את אחד המפלים הכי גדולים בנ"ז ואז לחזור שזה תוספת של שעתיים הליכה. התלבטתי כל הדרך וכשהגעתי החלטתי לעשות את זה. אני פונה ויש שמה ביקתה ויושבים על הדשא כל הקבוצה שלי שהתחילו מוקדם בבוקר ואוכלים להם צהריים. היה שם קפה אז ישבתי ושתיתי. אחרי איזה 20 דקות הגיע שחר ושתינו ביחד ודיברנו, היה ממש נחמד. כולם כבר הלכו למפל וצחקנו עליהם שהם כמו עדר שהולך לכל מקום ביחד.. בשלב מסוים התחלנו גם ללכת לשמה וראינו את כולם חוזרים. חלקם הלכו למאחורי המפל אבל זה קור אימים והמים נופלים עלייך בכמויות, שחר החליט לנסות והתחרט באמצע הדרך לא שזה עזר לו כי הוא היה כבר ספוג מים.
חזרנו ביחד ודיברנו כל הדרך על מה אפשר לעשות בתיאלנד וכו. הייתי בטוחה שאני אגיע וכל המיטות השוות יהיו תפוסות אבל להפתעתי הגענו בין הראשונים.
הנופים של היום השלישי הרבה יותר יפים משל היום השני. זה בגלל שביום השני אתה הולך בין שרשרת הרים אדירה ותוהה האם מתישהו היה איזה מסכן שהיה צריך לטפס על הדברים העצומים האלה ואז ביום השלישי אתה מתחיל ללכת ומגלה שאתה המסכן ההוא.
בערב ישבנו עם כולם ודיברנו, שוב צחקנו על האורז שלי. אני הרצתי כמה בדיחות על הסנד פלייז שזה נושא כאוב בצורה אוניברסלית ותמיד משעשע. סיפרתי שהכנתי סנדוויץ' עם שוקולד במקום שורץ זבובי חול והייתי בטוחה שכמו כל זבוב נורמלי הם ימשכו לסנדוויץ' שלי ושהלכה לי ארוחת הצהריים שלי עכשיו אבל להפתעתי הם בכלל לא התקרבו אליו ורק נמשכו אלי ושהם בכלל טורפים ונמצאים לחלוטין מעל בני האדם בשרשרת המזון. היה מאוד משעשע בערב, כולם הבינו את הבדיחות שלי -יאי לי. גם הגרמנים..
אגב זבובי החול הנוראיים האלה, היה אחד איתי בשירותים ורציתי להרוג אותו כמובן כדי לא לגלות אחרי זה עקיצות במקומות אסטרטגיים אז מחיתי עליו כף בחוזקה וחיפשתי אחרי זה שאריות גופה או תיעוד כלשהו אחר לזה שהתרחש כרגע רצח ולא הצלחתי למצוא... אבל אני מקווה שלפחות עשיתי לו טראומת מלחמה או לפחות הורדתי איזה רגל. אתם בכלל לא מבינים עד כמה העקיצות שלהם נוראיות. גם עכשיו, שבוע אחרי, אם אני אגרד את אחת העקיצות, היא תתחיל לגרד ולהציק מחדש כאילו הרגע קיבלתי אותה.

בכל אופן המילפורד לגמרי השתפר בשבילי! אפילו שכל הלילה נחרו לי בחדר בלי הפסקה.. כאילו הם מחפשים אותי האנשים האלה.!
התעוררתי ליום הרביעי והאחרון של הטרק. בגדול אמורים לקום מוקדם כי יש סירה לתפוס בסוף הטרק ב-2 בצהריים ולא רצוי לפספס את זה אבל אני עוד ישבתי בבוקר לדבר עם בחורה מקסימה בחדר אוכל על ישראל והצבא והכול כי היום האחרון הוא יום קל בטירוף הולכים רק 5 שעות בדרך מישורית והתיק כבר לא שוקל מיליון טון.. רק טון וחצי. אני שמתי אוזניות ולגמרי נכנסתי לעניין התחלתי לטוס את הטרק ועקפתי את כולם מאוד מהר.
הגעתי שוב לשחר שיצא הרבה לפני, הוא השתגע מזה שאני לא עוצרת כי באמת ב-5 שעות עצרתי רק פעמיים.. זה המון הליכה מהירה רצופה. אבל אם אני עוצרת קשה לי להמשיך ואני מעדיפה את זה ככה.. בשלב מסוים הבנתי שאני הראשונה מכל הקבוצה וזה די מצא חן בעיניי לסיים ראשונה את המילפורד.
הייתי מגיעה אחרונה אם זה לא היה בוש וולק ולא היה נוף כי כשיש נופים אני כל שנייה עוצרת לצלם.
מה שקרה אבל זה שבשנייה האחרונה, ממש כשכבר רואים את הצריף של הסוף, עקפו אותי שני בחורים-!!! חצופים שכאלה.!!
אבל טכנית אני הגעתי ראשונה, אני מבקשת.

ישבנו ב"סנד פלי פוינט" שבו מחכים לסירה והיה לנו שעה להעביר כולם אכלו קרקרים ודברים מסכנים כאלה ואני כזה- אני רואה שכולם נפטרים משאריות האוכל האחרונות שלהם, מישהו רוצה אורז??
ועוד כמה בדיחות אורז שנורא הצחיקו את כולם...

הסירה הגיעה ועלינו עליה, הזוג המבוגר שכל פעם עקפתי אמר לי כל הכבוד על הכושר המטורף שלי ועל זה שסיימתי ראשונה את המילפורד מהקבוצה ואז סיפרתי להם על שני הבחורים שעקפו אותי בשנייה האחרונה והצבעתי עליהם אז הזוג עושה להם- אתם ממש לא בסדר! והבחורים בכלל לא הקשיבו לנו ולא מבינים למה כל הסירה מסתכלת עליהם ונוזפת בהם! זה היה משעשע...
טוב הסירה התחילה להניע ועשתה קולות חזקים כאלה של לא מצליח אז אני כזה- אוי, זה בטח בגלל האורז שלי... וכולם נקרעו מצחוק.. בסוף הסתבר שהיא סתם הסתובבה במקום ושטה אחרי זה כמו גדולה.
כשהגענו נפרדנו מכולם ואני עליתי על ההסעה לטה אנאו ובדרך עלו מלא ישראלים. התיישב לידי אחד וכל הדרך דיברנו, היה נורא נחמד אפילו שלקראת הסוף כבר היתה לי בחילה נוראית והייתי בטוחה שאני הולכת להקיא.
באכסנייה היה איתי בנצי הבחור הדתי שלקחתי טרמפ לקווינסטאון אחרי שנפרדתי משבע ואמיר וקבעתי להקפיץ אותו איתי למחרת לוואנקה לעשות שמה את השבת עם שבע.
פגשתי באכסנייה טונה ישראליים שלא הכרתי אני ושבע קוראות להם "הישראלים החדשים" כי הם כל הישראלים שרק נחתו בכרייסצ'רץ ורק מתחילים לברר על טרקים ואין להם שמץ של מושג בכלום בדיוק כמו שאני הייתי. הם מסתכלים עלי בעיניי עגל ואני צריכה להסביר להם הכול מההתחלה כמו איזה זקנת שבט... זה קצת מבאס כי כל הישראלים שטיילו איתנו שאנחנו רגילים ואוהבים כבר טסו אבל גם החדשים נחמדים. זה פשוט מוזר זה הכול.
וקצת עצוב..

יום שישי עשיתי בפעם האחרונה את הדרך מטה אנאו לוואנקה דרך ארוכה ומפותלת שעושה סחרחורת וכאב ראש. פגשתי את שבע וזה היה כייף ומשמח ברמות לראות אותה שוב. הבחור בקבלה צחק עליה שהיא אמא שלי כי תוך שנייה היא השתלטה על העניינים וחזרה לנוהג המעצבן [לפעמים] שלה לענות על שאלות במקומי ולהמשיך לי משפטים [זה נוח כי אני שוכחת הכול אבל לא כשאני זוכרת]
איך שראיתי אותה אני כזה- "שבע" "מה?" "יש לי מלא כביסה..." עם הפרצוף הממש מסכן שלי
כי הבחורה חולת כביסה, היא אפילו מקפלת לי את הבגדים כמו בחנות-!! אני עוד צריכה ללמוד איך עושים את הדברים האלה.. אז הסתובבנו כל היום והשלמנו פערים על השבוע שהחסרנו.

באכסנייה היה לנו מין יחידה חמודה לאללה עם שני חדרים של 3 אנשים מטבח שירותים וסלון קטן. בחדר שלנו היתה בחורה מצחיקה שבילגנה את כל הבגדים שלה וכל פעם שראתה אותנו טענה שהנה היא מסדרת ומעולם לא סידרה, אבל זה לא באמת הפריע לנו כי זה רק ליומיים. בחדר לידינו היו שתי בנות מקסימות מפינלנד שאחת מהן כמעט גיירנו הן יודעות הכול עכשיו על דתיים בשבת ועזרו לנו לחמם את האוכל וסגרו והדליקו לנו אורות והיתה עוד בחורה ישראלית גם כן חמודה ברמות שדיברנו איתה המון והיה ממש ממש כייף! ואיתנו היו עוד ישראלים, חלק בכלל לא ניסינו להכיר והחלק שהכרנו אהבנו בטירוף.
היו שתי בחורות ישראליות חמודות שהיו בדיוק במשבר בטיול ותהו אם להמשיך ביחד ואני ושבע סיפרנו להם את הסיפור שלנו ולקחנו אותן לטייל על אגם וואנקה ועשינו להן "דר' פיל" עם סחנשים והתוועדויות. ממש נהנתי מהשבת ההיא.. למרות שלקח לה המון זמן לצאת!!
אה! והיה חומוס ועוגיות כשרות וחלבה ששבע הביאה מהמסעדה הכשרה שפתחו בכרייסצ'רץ!! שזה כבר הוסיף..

במוצש הלכנו לסרט burn after reading של האחים כהן בקולנוע המגניב שיש להם שמה ושידעתי שאני עוד אזכה לראות בו סרט. כל המושבים שמה הם ספות נוחות ויש גם אפשרות לראות את הסרט בתוך מכונית וכל מיני שטויות כאלה. סרט... נחמד. יש בו דברים מפתיעים מאוד והמוסר השכל מאוד משעשע אבל לא להיט היסטרי.

יום א' יצאנו לדרך לכיוון הקרחונים. המורל באוטו היה גבוה והדרך היתה יפיפיה. אחת היפות שראיתי... לא יכלתי לצלם הרבה כי אני נהגתי אבל עצרנו איזה פעם או פעמיים. ככל שהמשכנו הנוף נהייה ג'ונגלי משהו והזכיר לי את אפריקה או משהו... היה כייף אדיר במכונית. שרנו בקולי קולות ושבע לא הפסיקה להצחיק אותי שזה די נדיר במיוחד לבחורה שטוענת שהיא לא מצחיקה.
הגענו לקרחון פרנץ ג'וזף אחרי מיליון שעות נהיגה. עשינו לנו בוקינג למחרת לחצי יום טיפוס על קרחון עם מדריך והעברנו את שארית היום די בכייף.. הלכנו לפאב וסתם הסתובבנו ודיברנו הרבה. סיימתי בערב את הספר "אשתו של הנוסע בזמן" שזה ספר אדיר ועצוב וקשה ובעיקר אדיר. "אני ממליצה".

למחרת שני אכלנו את א.הבוקר הקבועה שלנו שיותר טעימה מכל ארוחה אחרת לא יעזור מה יגידו. יש בה טוסט וחביתה ואבוקדו ועגבניות וזה אחד הדברים היותר טעימים שקיימים. טוב, די על אוכל! [אני פה כותבת כבר שעות ומתחילה לגווע ברעב לאיטי] ויצאנו לדרך.
חתמנו על ציוד מיוחד- מגפיים נגד מים שכבר הגיעו רטובות ולא נעימות, קוצים כאלה ששמים על הנעליים כשמטפסים על הקרח, ומעיל גשם. האוטובוס לקח אותנו ויצאנו לשמה וטיפסנו. היה מדריך נחמד שלא הפסיק לקשקש בשכל הוא כזה- "מאיפה נראה לכם הגיע הקרחון העצום הזה לכאן?" ואני-"אההה... מסוק?" אבל בעיקר היה הרבה צחוקים בינינו כי כל הקבוצה היתה יבשה כמו אני לא יודעת מה ורק אני ושבע שרות בקול "אי-אי-אי אי-אי" שזה השיר שאמיר הביא איתו מבית חב"ד ואנחנו מוחאות כפיים ואנשים לא מבינים מה נחת עלינו לכל הרוחות. בקיצור היה ממש מצחיק שמה אבל רק כי אנחנו קרועות לגמרי. היה איזה חלק שכמעט החלקתי ונפלתי ולשבע ברח כזה חצי צחוק- "העאאא" מוזר אז אני מחקה אותה- "האאא כמעט נפלת מקרחון בגובה 1500 מטר ומתת" ואז לא הפסקנו "האאא כמעט נפלת ושברת את הראש ואני המשכתי לטייל לבד" וכל מיני כאלה שרק נהיו יותר ויותר הזויים... עד שנגמר הטיול קרחונים הזה שבאמת למזלינו לא עשינו את היום השלם כי הוא התחיל למצות את עצמו.
חזרנו והכנו מרק תפו"א ובטטות אדיר עם אורז [שוב אוכלללל אני רעבה!!] והלכנו לישון.

ואז הגיע יום שלישי שעליו אני אספר.... מתישהו.. כי כבר ממש מאוחר ובאמת שאני כאן שעות מגבה דיסקים וכאלה.
וזה טוב, ככה יש מתח!!

בוקר טוב לכולם!

:)
ברוריק.