העלתי תמונות
חלקן מקדימות את הבלוג אז תצטרכו לנחש מה קרה בהן
P:
יום יפה לכולם!
http://picasaweb.google.com/brudye/NZTake9#
יום חמישי, 29 בינואר 2009
Milford
הי :)
חזרתי מהמילפורד- יאי.
אבל מבחינה תאריכולוגית העידכון שלי נמצא לפני שבוע בדיוק אז נתחיל משמה. כרגיל. אינברקרגיל.
[משחקי מילים של 11 בלילה אחרי שמונים שנות הליכה בטרקים- זה מותר.]
יום שישי לפני ששבת נכנסה הספקתי להכין לאמיר את קומיקס הפרידה שלי ממנו. יצא די משעשע אבל שכחתי לצלם את זה ועכשיו אין לי עותק :(
התפללנו בחוץ ועשינו קידוש כמו כל שבת אבל פעם ראשונה שארוחת השבת שלנו הרגישה לי כמו בבית כי לאורך כל הארוחה אני ואמיר הסתלבטנו על בת שבע וזה ממש היה כמו שאנחנו צוחקים על יעלי כל הזמן סתם כי זה קל P:
אמיר אמר מילות פרידה ואז הרצנו את כל הטיול שלנו, כמובן ששבע זכרה עם תאריכים וימים ואני הייתי צריכה שיתארו לי איך כל מקום נראה כדי להיזכר וגם להשתתף בשיחה. דילגנו במודע על כל המקומות שאף אחד לא רוצה להיזכר בהם ועברנו ככה על חודשיים וחצי שמרגישים לי כמו שנים.
אני למחרת בצהריים לא הרגשתי הכי טוב והלכתי לקרוא ספר בחדר שעניין אותי מאוד אבל כל שנייה היפני שישן איתנו שואל אותי שאלה אחרת על הצבא ועל ישראל ועלי ועל העבודה שלי. שזה נחמד מאוד בגדול אבל רציתי לקרוא ואני עונה לו בכן ולא וחוזרת ישר לספר והוא לא קולט!! אז הלכתי לסלון לשבת עם שבע ואמיר והוא בא אחרי אז יכלתי לברוח לחדר שוב ולקרוא בנחת.
בצהריים ניסיתי לגרום לבחורה לחמם לנו את האוכל במיקרו. יש כמה שיטות לעשות את זה. בשיטה הראשונה אתה מסביר שאתה יהודי ושאסור לך לחמם אוכל בשבת ושזה מאוד מסובך אבל.. אולי אתה יכול לעזור לי לחמם את האוכל.
לרוב הם ממש לא מבינים מה לכל הרוחות אתה רוצה מהם וזה לוקח שעות.
ואז יש את השיטה הקלה.
אתה נעמד ליד המיקרו כמו אידיוט והגוי הראשון שעובר אתה עושה- "אסקיוז מי" במבטא הכי כבד שיש לך, ואתה מצביע על המיקרו ושואל- "האו... האו דו אי וורק דיס.." ואז הם מסבירים לך וכאן החלק המסובך לגרום להם גם לעשות את זה בשבילך ואני פיתחתי פה שיטה אני שואלת את הבחורה- "איף אי וואנט פור... לטס סיי 5 מינטס.. האו דו אי..?" ואני דוחפת לה את קופסת האורז ליד והיא כבר עושה את זה בעצמה ושלום על ישראל.
ואז לא אוכלים אורז קר P:
אבל זה עדיין לא הופך את האורז לפחות דוחה כי ברוריק הכינה אותו והיכולות הקולינריות שלה לוקות בחסר.
כן כן...
בכל אופן חזרתי לישון אחרי זה ודי ישנתי כל השבת עד ששבע העירה אותי לבית כנסת.. סתם, זה ממש דורש את זה אבל האמת שהיא העירה אותי ללכת לפאב.
הצטלמנו שמה ואמרנו שוב מילות סיכום ופרידה והיו חיבוקים ומתנות..
אמיר קנה לי בובת כבשה חמודה שהוא קרא לה אמיר מעניין למה.. והוא רשם על הפיתקית שלה את השם שלו ואת מספר הטלפון שלו משומה, שצחקתי על זה עוד אז אבל עכשיו שאני חושבת על זה, פונטציאל ההסתלבטות כאן כ"כ גדול שאני לא מבינה איך לא ירדתי עליו עוד קצת. אבל אני מתה על אמיר הכיבשה היא חמודה לאללה ובהחלט מהווה חברה נעימה לבנצי. וגם הוא כתב לי ברכה מאוד יפה ומרגשת שעד עכשיו אם אני אקרא אותה שוב היא תעלה לי חיוך ובכלל היה לי מאוד מאוד עצוב להיפרד ממנו.
הבאתי לו את הקומיקס שהכנתי ודי הצטערתי שלא כתבתי גם משהו אישי יותר מלבד ההסתלבטות הקבועה כי היה לי הרבה מה להגיד. והוא צריך להיות בקרוב מאוד בארץ ולהתחיל לקרוא את הבלוג הזה אז אני לא אכתוב יותר מדי אבל האמת שלמדתי טונה של דברים מאמיר בטיול הזה ורובם מסתכמים באיך להיות בנאדם טוב יותר וסבלן יותר, אני מקווה שזה יחזיק מעמד גם בארץ ולא רק כאן בטיול ובאמת באמת באמת, שאני רק שמחה שפגשנו אותו וטיילנו איתו.
אז זהו.
חזרנו מהפאב ובדרך היו שמיים מדהימים מפוצצים בכוכבים כי לייק טקפו נחשב לאחד המקומות היפים בעולם לצפות בו בכוכבים. בחדר פתרנו כולנו סודוקו כמו חבורת זקנות ואני שמתי מוזיקה מהפלאפון לרוב מוזיקת פרידה אפילו היה ג'וני קאש-
We'll meet again
Don't know where
Don't know when
But I know
We'll meet again
Some sunny day
הלכנו לישון ולמחרת היה שוב פרידה מרגשת נסעתי אחריהם קצת וצילמתי אותם תופסים טרמפים כמו שעשינו לאמיר בזמנו כשהוא נטש אותנו והצטלמנו שלושתינו פעם אחרונה ואני המשכתי לנסוע לי לקווינסטאון. אני לא הולכת לכתוב את המילה הזאת. טוב אני חייבת: שובבבב!!!
בדרך ראיתי טרמפיסט שנראה ישראלי ורק שהמשכתי טיפה לנסוע ראיתי שיש לו כיפה על הראש, אז עצרתי והודעתי לו שהוא צריך להודות על זה שיש לו כיפה כי רק בזכות זה עצרתי. לקחתי אותו לקווינסטאון ונשארתי שמה ללילה, אני הולכת ברחוב ושומעת מישהו צועק לי ברחוב, בנ"ז!! מסתבר שזה מיכאל. הוא אומר לי שיש לו כרטיס להופעה בכרייסצ'רץ' עוד חודש וחצי ואז הוא חוזר לכאן לעשות את הקפלר והרוטברן. אז אני שואלת אותו- יש לך חודש וחצי, זה מספיק זמן, למה אתה לא עושה אותם עכשיו? פתאום הוא מסתכל עלי, תופס את הראש ועושה- אוווי נכון!! למה לא חשבתי על זה? איפה הדוק פה? אני מצביעה לו על איפה שהדוק נמצא והוא רץ לשם בקושי אומר שלום. למחרת בבוקר ראיתי אותו בטה אנאו והוא כזה- שיואו ברוריה איזה מזל שאמרת לי את זה, בכלל לא חשבתי על להקדים את הטרקים.
מצחיק.
טוב שני בבוקר בטה אנאו התארגנתי לי לטרק, פגשתי את שחר שראיתי אותו גם בנלסון לייק והוא גם הלך לעשות איתי את המילפורד. קצת על המילפורד- זה אחד הטרקים הכי נחשבים בנ"ז. אנשים מזמינים אליו מקום חודשים מראש ומסדרים את כל הטיול שלהם לפי מתי הם הזמינו להם את הטרק. עושים אותו כל יום 40 איש שהולכים ביחד לאורך כל הטרק 4 ימים, והוא נורא נורא יקר. אני הצלחתי לתפוס ביטול של מישהו ולהזמין לי אותו ממש בפוקס. הוא אמור להיות אחד היפים בעולם והכי יפה בנ"ז או משהו.
הוא באמת מהמם אל תבינו לא נכון אבל כמעט כל הטרקים מהממים. פשוט שבמחיר הזה ציפיתי שמינימום יהיה לי עיזים קטנות לבושות בסגול שירקדו הורה לאורך כל הדרך ויכינו לי קפה. ולא היה. אבל היה ממש כייף.
היום הראשון היה קצת קשה. לא פיזית, כי הוא רק שעתיים הליכה אבל גם סחבתי יותר מדי בתיק בטעות [פעם ראשונה שאני אורזת לבד לטרק כמות של אוכל לאדם אחד ולארבעה ימים] וגם היה לי קשה כי זה טרק ראשון לבד לבד ולא ממש ידעתי איך יהיה לי ואם אני אסתדר ואהנה..
כאילו כן היה לי את שחר אבל הוא לא עושה בונקר ישראלים כמו שאנחנו היינו עושים, הוא מאוד חברותי ומדבר עם כולם ויש לו סבלנות לזה. אני ביום הראשון די התכנסתי בעצמי... לא הייתי צריכה את בת שבע ואמיר אני ממילא הולכת לבד בטרקים ודי מוצאת את עצמי הרבה לבד אבל היה חסר לי הידיעה שהם איתי ושיש איתי עוד אנשים שמכירים איתי.
ביום השני היתה הליכה די יפה אבל לא מדהימה. שוב פעם שקעתי במחשבות על אתם יודעים מי וחשבתי על כל מה שעברנו ומה שקרה אני יודעת שאני קצת שקעתי בזה יותר מדי אבל אמיר אמר שבקווין שרלוט הוא דיבר לעצמו בלילה מרוב שלא היה איתו אף אחד אז אני חושבת שאני די בסדר.
הכנתי אורז מתוק עם קינמון וקשיו ושקדים בניסיון נואש לסיים קצת מהקילו אורז שסחבתי ושאח"כ הפך להיות בדיחת הטרק [קצת באשמתי] זה היה דוחה בשלב מסוים וגם ככה אני לא אוכלת הרבה ואי אפשר לזרוק לפח כי אתה סוחב עלייך את כל הזבל שלך אז שמרתי בקופסה את מה שנשאר במחשבה שאני אוכל את זה אח"כ וזה מעולם לא קרה.
פשוט שכשבת שבע איתי אני רגילה לתת לה לסיים לי את האוכל ופתאום קלטתי שאין לי למי לדחוף את זה. ואז קלטתי שיש לי איתי גם גזר ותפוחים ומשומה סחבתי בצל.. מה חשבתי לעצמי???
באמצע ההליכה היה לנו מין צריפון קטן שאפשר לעצור בו ולאכול אבל הם קראו לזהמשומה- bus stop וזה נורא שיעשע אותי אז כשעבר זוג אחד אני כזה- "אה, אני רק מחכה פה רגע לאוטובוס..." הם די צחקו אבל לא העריכו את ההומור המשובח שלי וכששאלתי אותם למה לדעתם זה נקרא ככה הם טענו שזה בדיחה של הניו זילנדים אבל לדעתי וגם אמרתי להם את זה, לניו זילנדים אין הומור והם מאוד רציניים כשזה נוגע לטרקים שלהם ובטח יש כאן איזה ציפור שנקראת באס ופה עוצרים לראות אותה. את זה הם ממש לא הבינו אבל כשסיפרתי את זה אחרי זה בצהריים לשחר ולבחורות שישבנו איתן הם דווקא כן צחקו. הא.
כשהגעתי לבקתה בסוף ההליכה יש את טקס הורדת הגרביים שמאוד מפחיד אותי כי אני מפחדת למצוא איזה אצבע שישית פתאום ע"ע השלפוחית שהיתה לי אחרי הקפלר ובכלל זה אחת הטראומות שלי. אין דבר שאתה רוצה יותר אחרי טרק מלהוריד את הגרביים ולשבת בחוץ עם ספר יחף ולקרוא. אבל גם לזבובי החול יש תוכנית. הם רוצים לאכול אנשים שיושבים אחרי טרק בחוץ יחפים וקוראים. והם גם עושים את זה. כל הרגליים שלי היו מלאות עקיצות ובאופן קבוע התעוררתי בלילות לפעמים פעם לפעמים יותר והתגרדתי למוות כשאני שומעת ברקע את כולם מתגרדים גם כן.
הריינג'רית עשתה את השיחה הקבועה שלהם ב-8 בערב. היא הייתה מצחיקה לאללה ודיברה במהירות כזאת שאפילו דוברי האנגלית לא הבינו אותה והסתכלו אחד על השני בשוק. לקח זמן להתרגל לקצב שלה והיא שואלת כל הזמן- ראיתם קיווי בטרק? וכולם כזה- לא. ואז הרצאה של שעה על הקיווי. ואז: ראיתם אולי -שם מוקרץ של ציפור- כולם- לא. ואז עוד הרצאה. ולי יש אלפי בדיחות בינתיים ואת כולן אני מצנזרת כי הקול של אמיר מתנגן לי בראש- "ברוריה, לא כולם מבינים את ההומור שלך, אל תעשי לעצמך פדיחות" ואז הרינג'רית ממשיכה- מה עוד ראיתם בטרק? וכולם שותקים ואני מתאפקת.. היא שוב מספרת על עוד דברים ואז היא ממש ביקשה את זה- לא ראיתם משהו מוזר? יוצא דופן? ואני בקול- "ראיתי כמה הרים..." ואז כולם נקרעו מצחוק והיא כזה- זה היה מוזר אם לא היית רואה הרים. ואח"כ ראיתי אותה בטרק בדרך והיא אומרת לי- ראית כמה הרים היום? וזה היה מצחיק כי בדיוק טיפסתי על אחד כזה.
מאותו רגע הפסקתי לצנזר את הבדיחות שלי והיה ממש כייף :)
בלילה ההוא התעוררתי והייתי צריכה דחוף לשירותים ברמות שאי אפשר להתאפק אז ירדתי למטה בחושך, ואני יודעת שאין איש בחוץ כי יש רק 40 אנשים באזור בודאות וכולם בבקתה ישנים ואני יודעת שאין חיות טורפות בניו זילנד ואין נחשים בכלל ועדיין כמעט מתתי מפחד ורק רצתי לשירותים ובחזרה. בחזור אני מרימה את הראש לרגע ופתאום אני קולטת שכל השמיים זרועי כוכבים ברמות שלא ראיתי מעולם. שמים מדהימים מדהימים. הייתי מסתכלת לבהות עוד שעות אבל כאמור מתתי מפחד אז רצתי בחזרה למיטה ולפנסטיל ג'ל של אמיר.
יש המשך והוא ארוך בטירוף ואין לי זמן לרשום את הכל אז אני אשאיר אתכם במתח
ורק אציין שבסוף נהנתי בטירוף בטרק
ושהיום יום שישי ואני בוואנקה ופגשתי פה את בת שבע ונעביר פה את השבת
והשארתי אותה לבד עם כל הבישולים אז אני אלך להטריד אותה במסווה של עזרה.
שיהיה לכם שבת שלום!!
אוהבת המון ומצטערת שלא הספקתי להגיב לרשומה הקודמת בבלוג ולמיילים. קראתי הכול אבל בגלל הטרק לא הספקתי עדיין. מבטיחה לנסות להשלים פערים בקרוב ולהעלות תמונות
ברוריק
חזרתי מהמילפורד- יאי.
אבל מבחינה תאריכולוגית העידכון שלי נמצא לפני שבוע בדיוק אז נתחיל משמה. כרגיל. אינברקרגיל.
[משחקי מילים של 11 בלילה אחרי שמונים שנות הליכה בטרקים- זה מותר.]
יום שישי לפני ששבת נכנסה הספקתי להכין לאמיר את קומיקס הפרידה שלי ממנו. יצא די משעשע אבל שכחתי לצלם את זה ועכשיו אין לי עותק :(
התפללנו בחוץ ועשינו קידוש כמו כל שבת אבל פעם ראשונה שארוחת השבת שלנו הרגישה לי כמו בבית כי לאורך כל הארוחה אני ואמיר הסתלבטנו על בת שבע וזה ממש היה כמו שאנחנו צוחקים על יעלי כל הזמן סתם כי זה קל P:
אמיר אמר מילות פרידה ואז הרצנו את כל הטיול שלנו, כמובן ששבע זכרה עם תאריכים וימים ואני הייתי צריכה שיתארו לי איך כל מקום נראה כדי להיזכר וגם להשתתף בשיחה. דילגנו במודע על כל המקומות שאף אחד לא רוצה להיזכר בהם ועברנו ככה על חודשיים וחצי שמרגישים לי כמו שנים.
אני למחרת בצהריים לא הרגשתי הכי טוב והלכתי לקרוא ספר בחדר שעניין אותי מאוד אבל כל שנייה היפני שישן איתנו שואל אותי שאלה אחרת על הצבא ועל ישראל ועלי ועל העבודה שלי. שזה נחמד מאוד בגדול אבל רציתי לקרוא ואני עונה לו בכן ולא וחוזרת ישר לספר והוא לא קולט!! אז הלכתי לסלון לשבת עם שבע ואמיר והוא בא אחרי אז יכלתי לברוח לחדר שוב ולקרוא בנחת.
בצהריים ניסיתי לגרום לבחורה לחמם לנו את האוכל במיקרו. יש כמה שיטות לעשות את זה. בשיטה הראשונה אתה מסביר שאתה יהודי ושאסור לך לחמם אוכל בשבת ושזה מאוד מסובך אבל.. אולי אתה יכול לעזור לי לחמם את האוכל.
לרוב הם ממש לא מבינים מה לכל הרוחות אתה רוצה מהם וזה לוקח שעות.
ואז יש את השיטה הקלה.
אתה נעמד ליד המיקרו כמו אידיוט והגוי הראשון שעובר אתה עושה- "אסקיוז מי" במבטא הכי כבד שיש לך, ואתה מצביע על המיקרו ושואל- "האו... האו דו אי וורק דיס.." ואז הם מסבירים לך וכאן החלק המסובך לגרום להם גם לעשות את זה בשבילך ואני פיתחתי פה שיטה אני שואלת את הבחורה- "איף אי וואנט פור... לטס סיי 5 מינטס.. האו דו אי..?" ואני דוחפת לה את קופסת האורז ליד והיא כבר עושה את זה בעצמה ושלום על ישראל.
ואז לא אוכלים אורז קר P:
אבל זה עדיין לא הופך את האורז לפחות דוחה כי ברוריק הכינה אותו והיכולות הקולינריות שלה לוקות בחסר.
כן כן...
בכל אופן חזרתי לישון אחרי זה ודי ישנתי כל השבת עד ששבע העירה אותי לבית כנסת.. סתם, זה ממש דורש את זה אבל האמת שהיא העירה אותי ללכת לפאב.
הצטלמנו שמה ואמרנו שוב מילות סיכום ופרידה והיו חיבוקים ומתנות..
אמיר קנה לי בובת כבשה חמודה שהוא קרא לה אמיר מעניין למה.. והוא רשם על הפיתקית שלה את השם שלו ואת מספר הטלפון שלו משומה, שצחקתי על זה עוד אז אבל עכשיו שאני חושבת על זה, פונטציאל ההסתלבטות כאן כ"כ גדול שאני לא מבינה איך לא ירדתי עליו עוד קצת. אבל אני מתה על אמיר הכיבשה היא חמודה לאללה ובהחלט מהווה חברה נעימה לבנצי. וגם הוא כתב לי ברכה מאוד יפה ומרגשת שעד עכשיו אם אני אקרא אותה שוב היא תעלה לי חיוך ובכלל היה לי מאוד מאוד עצוב להיפרד ממנו.
הבאתי לו את הקומיקס שהכנתי ודי הצטערתי שלא כתבתי גם משהו אישי יותר מלבד ההסתלבטות הקבועה כי היה לי הרבה מה להגיד. והוא צריך להיות בקרוב מאוד בארץ ולהתחיל לקרוא את הבלוג הזה אז אני לא אכתוב יותר מדי אבל האמת שלמדתי טונה של דברים מאמיר בטיול הזה ורובם מסתכמים באיך להיות בנאדם טוב יותר וסבלן יותר, אני מקווה שזה יחזיק מעמד גם בארץ ולא רק כאן בטיול ובאמת באמת באמת, שאני רק שמחה שפגשנו אותו וטיילנו איתו.
אז זהו.
חזרנו מהפאב ובדרך היו שמיים מדהימים מפוצצים בכוכבים כי לייק טקפו נחשב לאחד המקומות היפים בעולם לצפות בו בכוכבים. בחדר פתרנו כולנו סודוקו כמו חבורת זקנות ואני שמתי מוזיקה מהפלאפון לרוב מוזיקת פרידה אפילו היה ג'וני קאש-
We'll meet again
Don't know where
Don't know when
But I know
We'll meet again
Some sunny day
הלכנו לישון ולמחרת היה שוב פרידה מרגשת נסעתי אחריהם קצת וצילמתי אותם תופסים טרמפים כמו שעשינו לאמיר בזמנו כשהוא נטש אותנו והצטלמנו שלושתינו פעם אחרונה ואני המשכתי לנסוע לי לקווינסטאון. אני לא הולכת לכתוב את המילה הזאת. טוב אני חייבת: שובבבב!!!
בדרך ראיתי טרמפיסט שנראה ישראלי ורק שהמשכתי טיפה לנסוע ראיתי שיש לו כיפה על הראש, אז עצרתי והודעתי לו שהוא צריך להודות על זה שיש לו כיפה כי רק בזכות זה עצרתי. לקחתי אותו לקווינסטאון ונשארתי שמה ללילה, אני הולכת ברחוב ושומעת מישהו צועק לי ברחוב, בנ"ז!! מסתבר שזה מיכאל. הוא אומר לי שיש לו כרטיס להופעה בכרייסצ'רץ' עוד חודש וחצי ואז הוא חוזר לכאן לעשות את הקפלר והרוטברן. אז אני שואלת אותו- יש לך חודש וחצי, זה מספיק זמן, למה אתה לא עושה אותם עכשיו? פתאום הוא מסתכל עלי, תופס את הראש ועושה- אוווי נכון!! למה לא חשבתי על זה? איפה הדוק פה? אני מצביעה לו על איפה שהדוק נמצא והוא רץ לשם בקושי אומר שלום. למחרת בבוקר ראיתי אותו בטה אנאו והוא כזה- שיואו ברוריה איזה מזל שאמרת לי את זה, בכלל לא חשבתי על להקדים את הטרקים.
מצחיק.
טוב שני בבוקר בטה אנאו התארגנתי לי לטרק, פגשתי את שחר שראיתי אותו גם בנלסון לייק והוא גם הלך לעשות איתי את המילפורד. קצת על המילפורד- זה אחד הטרקים הכי נחשבים בנ"ז. אנשים מזמינים אליו מקום חודשים מראש ומסדרים את כל הטיול שלהם לפי מתי הם הזמינו להם את הטרק. עושים אותו כל יום 40 איש שהולכים ביחד לאורך כל הטרק 4 ימים, והוא נורא נורא יקר. אני הצלחתי לתפוס ביטול של מישהו ולהזמין לי אותו ממש בפוקס. הוא אמור להיות אחד היפים בעולם והכי יפה בנ"ז או משהו.
הוא באמת מהמם אל תבינו לא נכון אבל כמעט כל הטרקים מהממים. פשוט שבמחיר הזה ציפיתי שמינימום יהיה לי עיזים קטנות לבושות בסגול שירקדו הורה לאורך כל הדרך ויכינו לי קפה. ולא היה. אבל היה ממש כייף.
היום הראשון היה קצת קשה. לא פיזית, כי הוא רק שעתיים הליכה אבל גם סחבתי יותר מדי בתיק בטעות [פעם ראשונה שאני אורזת לבד לטרק כמות של אוכל לאדם אחד ולארבעה ימים] וגם היה לי קשה כי זה טרק ראשון לבד לבד ולא ממש ידעתי איך יהיה לי ואם אני אסתדר ואהנה..
כאילו כן היה לי את שחר אבל הוא לא עושה בונקר ישראלים כמו שאנחנו היינו עושים, הוא מאוד חברותי ומדבר עם כולם ויש לו סבלנות לזה. אני ביום הראשון די התכנסתי בעצמי... לא הייתי צריכה את בת שבע ואמיר אני ממילא הולכת לבד בטרקים ודי מוצאת את עצמי הרבה לבד אבל היה חסר לי הידיעה שהם איתי ושיש איתי עוד אנשים שמכירים איתי.
ביום השני היתה הליכה די יפה אבל לא מדהימה. שוב פעם שקעתי במחשבות על אתם יודעים מי וחשבתי על כל מה שעברנו ומה שקרה אני יודעת שאני קצת שקעתי בזה יותר מדי אבל אמיר אמר שבקווין שרלוט הוא דיבר לעצמו בלילה מרוב שלא היה איתו אף אחד אז אני חושבת שאני די בסדר.
הכנתי אורז מתוק עם קינמון וקשיו ושקדים בניסיון נואש לסיים קצת מהקילו אורז שסחבתי ושאח"כ הפך להיות בדיחת הטרק [קצת באשמתי] זה היה דוחה בשלב מסוים וגם ככה אני לא אוכלת הרבה ואי אפשר לזרוק לפח כי אתה סוחב עלייך את כל הזבל שלך אז שמרתי בקופסה את מה שנשאר במחשבה שאני אוכל את זה אח"כ וזה מעולם לא קרה.
פשוט שכשבת שבע איתי אני רגילה לתת לה לסיים לי את האוכל ופתאום קלטתי שאין לי למי לדחוף את זה. ואז קלטתי שיש לי איתי גם גזר ותפוחים ומשומה סחבתי בצל.. מה חשבתי לעצמי???
באמצע ההליכה היה לנו מין צריפון קטן שאפשר לעצור בו ולאכול אבל הם קראו לזהמשומה- bus stop וזה נורא שיעשע אותי אז כשעבר זוג אחד אני כזה- "אה, אני רק מחכה פה רגע לאוטובוס..." הם די צחקו אבל לא העריכו את ההומור המשובח שלי וכששאלתי אותם למה לדעתם זה נקרא ככה הם טענו שזה בדיחה של הניו זילנדים אבל לדעתי וגם אמרתי להם את זה, לניו זילנדים אין הומור והם מאוד רציניים כשזה נוגע לטרקים שלהם ובטח יש כאן איזה ציפור שנקראת באס ופה עוצרים לראות אותה. את זה הם ממש לא הבינו אבל כשסיפרתי את זה אחרי זה בצהריים לשחר ולבחורות שישבנו איתן הם דווקא כן צחקו. הא.
כשהגעתי לבקתה בסוף ההליכה יש את טקס הורדת הגרביים שמאוד מפחיד אותי כי אני מפחדת למצוא איזה אצבע שישית פתאום ע"ע השלפוחית שהיתה לי אחרי הקפלר ובכלל זה אחת הטראומות שלי. אין דבר שאתה רוצה יותר אחרי טרק מלהוריד את הגרביים ולשבת בחוץ עם ספר יחף ולקרוא. אבל גם לזבובי החול יש תוכנית. הם רוצים לאכול אנשים שיושבים אחרי טרק בחוץ יחפים וקוראים. והם גם עושים את זה. כל הרגליים שלי היו מלאות עקיצות ובאופן קבוע התעוררתי בלילות לפעמים פעם לפעמים יותר והתגרדתי למוות כשאני שומעת ברקע את כולם מתגרדים גם כן.
הריינג'רית עשתה את השיחה הקבועה שלהם ב-8 בערב. היא הייתה מצחיקה לאללה ודיברה במהירות כזאת שאפילו דוברי האנגלית לא הבינו אותה והסתכלו אחד על השני בשוק. לקח זמן להתרגל לקצב שלה והיא שואלת כל הזמן- ראיתם קיווי בטרק? וכולם כזה- לא. ואז הרצאה של שעה על הקיווי. ואז: ראיתם אולי -שם מוקרץ של ציפור- כולם- לא. ואז עוד הרצאה. ולי יש אלפי בדיחות בינתיים ואת כולן אני מצנזרת כי הקול של אמיר מתנגן לי בראש- "ברוריה, לא כולם מבינים את ההומור שלך, אל תעשי לעצמך פדיחות" ואז הרינג'רית ממשיכה- מה עוד ראיתם בטרק? וכולם שותקים ואני מתאפקת.. היא שוב מספרת על עוד דברים ואז היא ממש ביקשה את זה- לא ראיתם משהו מוזר? יוצא דופן? ואני בקול- "ראיתי כמה הרים..." ואז כולם נקרעו מצחוק והיא כזה- זה היה מוזר אם לא היית רואה הרים. ואח"כ ראיתי אותה בטרק בדרך והיא אומרת לי- ראית כמה הרים היום? וזה היה מצחיק כי בדיוק טיפסתי על אחד כזה.
מאותו רגע הפסקתי לצנזר את הבדיחות שלי והיה ממש כייף :)
בלילה ההוא התעוררתי והייתי צריכה דחוף לשירותים ברמות שאי אפשר להתאפק אז ירדתי למטה בחושך, ואני יודעת שאין איש בחוץ כי יש רק 40 אנשים באזור בודאות וכולם בבקתה ישנים ואני יודעת שאין חיות טורפות בניו זילנד ואין נחשים בכלל ועדיין כמעט מתתי מפחד ורק רצתי לשירותים ובחזרה. בחזור אני מרימה את הראש לרגע ופתאום אני קולטת שכל השמיים זרועי כוכבים ברמות שלא ראיתי מעולם. שמים מדהימים מדהימים. הייתי מסתכלת לבהות עוד שעות אבל כאמור מתתי מפחד אז רצתי בחזרה למיטה ולפנסטיל ג'ל של אמיר.
יש המשך והוא ארוך בטירוף ואין לי זמן לרשום את הכל אז אני אשאיר אתכם במתח
ורק אציין שבסוף נהנתי בטירוף בטרק
ושהיום יום שישי ואני בוואנקה ופגשתי פה את בת שבע ונעביר פה את השבת
והשארתי אותה לבד עם כל הבישולים אז אני אלך להטריד אותה במסווה של עזרה.
שיהיה לכם שבת שלום!!
אוהבת המון ומצטערת שלא הספקתי להגיב לרשומה הקודמת בבלוג ולמיילים. קראתי הכול אבל בגלל הטרק לא הספקתי עדיין. מבטיחה לנסות להשלים פערים בקרוב ולהעלות תמונות
ברוריק
יום רביעי, 21 בינואר 2009
Wanaka
הי כולם!!!!
מה קורה????
יופי מעולה אני שמחה לשמוע.
כן, כן, אני יודעת..
מאז שהתחלתי ללבוש שורש וגרביים הפכתי לילדת כאפות.
נו מה אני אעשה שנגמרות לי הדרכים לפתוח את הרשומות שלי??
טוב, עידכונים.
אז חמישי שעבר היינו בטה אנאו [שהולכת לככב לצערי] והחלפנו שמן לאוטו. אמיר לא הרגיש טוב ולכן אני נהגתי את כל אלפי הקילומטרים לוואנקה. אחד הדברים הראשונים שאתה רואה זה את האגם העצום והמדהים שלהם שכל וואנקה בנויה על גדותיו. טוב, הגענו לאכסניית הפרה הסגולה ואני החלטתי לשגע את הבחורה בקבלה כי היה לי מצב רוח כזה ואיך שאנחנו נרשמים בקבלה אני- "תגידי, יש לכם אולי במקרה איזה אגם פה בסביבה?" ויום למחרת זה היה- "סליחה, את יכולה אולי לכוון אותי לאזור האגם של וואנקה?" הי, אותה זה הצחיק!!
אני ושבע מיד התלבשנו על האזור ופרצנו בסבב קניות היא יצאה עם פליז אופנתי ואני עם טי שרט מקושקשת, כרגיל..
הצקנו לבחורות בחנות הדיסקים שיעזרו לנו למצוא שיר ששמענו במסיבה ושכל מה שזכרנו ממנו זה- "טה דה דה דה דה" ושבע טענה שהיא זוכרת גם "צ'לסי צ'לסי" בשיר. אחרי המון ניסיונות כושלים המשכנו הלאה לאכסנייה. פגשתי שמה את גידי שכבר הכרתי מטה אנאו וראינו בחדר צפייה סרט בזמן ששבע ואמיר הלכו לפאב. למחרת אני והוא הלכנו לעולם הפאזלים של וואנקה בזמן ששבע ואמיר הלכו לרוב רוי עם איזה זקן אחד שגם הלך.
בצהריים הלכנו לקניות לשבת שיצאו יקרות בצורה מפחידה בינתיים גם צורי ודניאל הגיעו והביאו איתם את ידידיה ודוד שהם גם דתיים אבל לפני צבא. והיתה עוד בחורה אביבה שגם היתה דתייה ככה שהיינו 7 שומרי כשרות. אשכרה פתחנו שמה בית כנסת, זה היה כמו לחזור לבני עקיבא פתאום.. וצורי ודניאל שיהיו בריאים מכינים טונה אוכל. סלטים ודגים ותפו"א ומרק ועוגיות. אני, שבע והפסטה המסכנה שלנו נורא התביישנו. אבל היה אוכל מעולה ובשישי הצטרפו אלינו עוד בחורות והיה ממש שולחן שבת. קיצור, אדיר בטרוף.
דיברנו עד מאוחר ופרשנו לישון. למחרת התעוררתי והלכתי לסלון לדבר עם הבחורות שהיו איתנו בערב בשולחן שבת. היה לי נושא לשיחה משותף איתן שאני לא אפרט כרגע אבל היה לי מעולה לדבר איתן. באותו יום גם היה את הטריאתלון שלהם "איש הברזל" זה משהו עולמי שהשתתפו בו מאות אנשים. זה כולל שחייה ואז הם רצים מהמים ועוברים לאופניים ובסוף ריצה. מהבוקר קפצנו כל פעם לראות מה קורה איתם.. ב-3 בצהריים הגיע המנצח הראשון ורק ב- 11 בלילה הגיע הזקן האחרון שסיים את המסלול. אבל רגע עם 11 בלילה. אכלנו צהריים ואני צורי ודניאל תיכננו לעשות חלק מהרייס דארט ביום שני בגלל המזג אוויר. היה לי יום שיחות ותיכנונים עם שבע ואמיר לגבי המשך הטיול כי הוחלט על פיצול לרוב בגלל שאמיר ואני לפתע לא הסתדרנו.
שיחקנו כולנו סנוקר ועברנו לחדר שלנו לקפה עוגיות וקלפים עד צאת שבת. אחרי ההבדלה הלכנו שוב לראות את האיירון מן. היו שמה אלפים שעודדו ועוד מלא מלא ישראלים. כמעט כל מי שהיה איתנו בקפלר היה שם אפילו מיכאל הגיע שלא ראינו אותו מאז האי הצפוני!! הרצנו טונות צחוקים על זה שיש להם בניו זילנד רק שלושה שירים שהם לא מפסיקים להשמיע ודניאל ידידיה ודוד התחילו לרקוד עם כמה זקנות שם ולהשתולל, כולנו רקדנו והיה כייף לאללה. בשלב מסוים ממש לקראת הסוף הכרוז אמר שיש משתתף ארגנטינאי ולכן הוא שם מקרנה ואז הוא אמר משהו על הודי ושם איזה משהו בהודית. אנחנו התלהבנו וביקשנו שמה שישימו משהו בעיברית אז הם ביקשו מאיתנו MP3 וצורי רץ להביא את שלו. אז צורי כיוון ל- "אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען... אלא אלא על אבינו, אבינו שבשמיים.." ועשינו מעגל ענק של ישראלים וכולנו שרים וקופצים וצורחים והכרוז אומר שזה מוזיקה מישראל וכולם מסתכלים עלינו... אני לא חושבת שהיתה לי בחיים חוויה שדומה למוצ"ש האדיר ההוא.
חזרנו לחדר, שבע נרדמה, לפחות נראה לי שהיא ישנה.. אמיר ישן במיטת קומותיים מעלי והתחיל לדבר איתי. הייתי בשוק כי חשבתי שהוא לא מדבר איתי וגם ציינתי את זה מה שפתח סחנ"ש ארוך אל תוך הלילה שבסיומו הלבנו את כל העניינים בינינו וחזרנו להיות בסדר.
מה שגיליתי כאן בנ"ז, זה שהדבר היחיד שבטוח, כשאתה קובע תוכנית, שהכול יקרה מלבד מה שתיכננת שיקרה. לא משנה כמה אני אתכנן ואקבע ואסדר מראש, דברים לא מפסיקים להשתנות ולזוז. וזה מה שקרה בשבוע האחרון:
יום ראשון קמתי בבוקר ליום שביזות מטורף. הלכתי עם דניאל לדוק לברר על מזג אוויר ועל איזה מסלול לעשות. אח"כ רציתי ללכת לקולנוע המגניב שלהם בוואנקה אבל הייתי כל כך לחוצה ועצבנית שידעתי שאני לא אוכל לשבת בנחת ולראות סרט. גם ביני לבין שבע היה תאקל בבוקר ובסוף יצא שאני ואמיר סבבה אבל אני והיא כמעט לא מדברות. ממש נהדר.
דיברתי קצת עם אביבה, אני הכנתי לה סנדוויץ' אדיר והיא הכינה לי קפה וגם ממש עודדה אותי. שיחקנו סנוקר ודוד וידידיה הכינו עוגיות שוב.. חרוצים. הם הלכו לדרכם ואני צורי ודניאל הלכנו לאגם לשבת קצת.. שבע ואמיר הגיעו לשמה והלכו ואני הסתובבתי קצת בעיר והחלטתי שמה שמעיק עלי ומציק לי כ"כ זה שהכי לא בא לי בעולם לעשות טרק ביום שני ושזה יושב לי על הנשמה. רציתי לשבת על שפת אגם ולקרוא ספר.
אז קניתי ספר "אשתו של הנוסע בזמן" שהוא אגב אדיר והחלטתי שבמקום לנסוע למחרת לטרק אני אסע לגלנורקי שנמצאת אחרי קווינסטאון [משמע, לנסוע אחורה, שוב] אני אשב שמה ואקרא ספר! ביטלתי עם צורי ודניאל וניפרדתי מהם לשלום והרגשתי איך מאה טון יורדים ממני. עשיתי בוקינג ב "וואנקה בקפקה" ונדהמתי לגלות שהבחורה בקבלה היא זאת מהחנות דיסקים. בינתיים אגב הצלחתי למצוא את השיר שחיפשנו אז עידכנתי אותה והיא נורא התלהבה. חזרתי לאכסנייה "הפרה הסגולה" לקחת את האוטו ואת הדברים ולהתפצל מאמיר ושבע. חילקנו את הדברים בינינו ואני יצאתי משמה בלי כמעט להגיד שלום רק קבענו שיום שלישי בבוקר אני חוזרת ונמשיך ביחד למאונט קוק.
חזרתי לאכסנייה שלי שהיתה אגב ממוקמת במקום מהממם!! הכנתי פסטה אדירה עם בטטה וסוף סוף יכלתי להכניס לשמה פיטריות [אגב, מסתבר ששבע ואמיר הכינו אורז אותו ערב והכניסו סוף סוף בצל ירוק..] הלכתי לישון ולמחרת יצאתי לכיוון קווינסטאון.
הדרך לשמה היתה מאוד קשה נפשית הייתי פעם ראשונה לבד וזה היה הדבר האחרון שפתאום התחשק לי לעשות, להיות לבד ז"א.
הגעתי לקווינסטאון ואמרתי שאני כבר אאריך את הויזה כי יש שמה אפשרות ואז גיליתי שהעבירו את המשרדים של מחלקת ההגירה לפרנקטאון או משהו כזה שעברתי אותה בהלוך ונמצאת במרחק של 15 דק' נסיעה משמה אבל לי זה לקח יותר כי כל פעם פיספסתי את הפנייה והייתי צריכה להסתובב.
שמה הם לא היו הכי נחמדים, כאילו אני גם ככה לא כבר חצי בנאדם שבור וגיליתי שמלבד כל אלפי הטפסים שחסרים לי ואלפי הטפסים שאני לא מבינה אבל צריכה למלא אני גם צריכה לחכות חמישה ימים ואז לחזור ולהחתים את הדרכון. או שישלחו לי את זה בדואר לאנשהו, אפילו שדי ברור שאין לי לאן. וגם לא היה סיכוי שאני אהייה שמה עוד חמישה ימים ויש לי את המילפורד לעשות!!
החלטתי שאם אני כבר שם אני אסע לקווינסטאון שוב לבנק שלי כדי להשיג את האישור שאני צריכה מהם אבל לא לחזור אלא להמשיך לוואנקה -שוב- אפילו שבאתי ממנה בבוקר כי היה לי ברור שאני לבד לא נוסעת לגלנורקי כי זה הדבר האחרון שאני צריכה.
אז סידרתי את כל הטפסים ונכנסתי לאוטו ואיך שאני מתניעה אני רואה את ענת מענת וספיר עוברת לידי. הבחורה שהיתה איתנו בטה אנאו בשבת.! היא נכנסה לאוטו שלי ודיברנו, סיפרתי לה שאני ושבע התפצלנו והיא היתה בשוק. אח"כ הסתבר לי שספיר הלכה לעשות את הרוטברן לבד כי לענת כבר לא התחשק לעשות טרקים והיא מחכה לה בינתיים שתסיים ומשעמם לה למוות לבד ויותר מזה, נמצאים איתה באכסנייה איתי והילה, הזוג החמוד שהיו איתנו בקפלר-!!! איך ששמעתי את זה אמרתי לה שאני נשארת איתם ללילה והלכתי להירשם גם באכסנייה. אני וענת דיברנו קצת ואז החלטנו לנסוע לגלנורקי, מה שהיה התוכנית המקורית שלי וגם משהו שהיא בעצמה רצתה לעשות.
הדרך לשמה היתה מהממת ובכלל זה אחד המקומות הכי יפים שראיתי בניו זילנד תודה לך דפי על ההמלצה.
חזרנו לאכסנייה ואז ענת גילתה שהיא לא מוצאת את הארנק. התחלנו לחפש בכל מקום עד שהגענו למסקנה שהוא נפל כשישבנו שמה על המזח אז נסענו שוב לגלנורקי, 50 דק' נסיעה לכל כיוון בממוצע. הנוף עדיין היה מהמם אגב אפילו בפעם השנייה רק שבנוסף לכל גם הנורה של הדלק נדלקה ולא היה לה מספיק דלק באוטו לנסיעה חזור. שאלנו שמה והסתבר שמשפחה מצאה ארנק והמליצו לנו לשאול בכל מיני מסעדות אולי הם השאירו את זה שמה אז הסתובבנו ושאלנו בכל מקום ואף אחד לא שמע. למזלינו היתה בחור ההוא תחנת דלק שאיכשהו עדיין היתה פתוחה ואז אמרנו שנחזור לאכסנייה ונשאל אולי במשטרה או משהו.
בדרך ראיתי סוג של אקומדיישן/אינפורמיישן סנטר החלטנו שנעצור ונשאל לייתר ביטחון גם שמה. איך שאני שואלת הבחור פותח לי כספת ושולף את הארנק, אז זאתי היתה הקלה וגם היה מצורף פתק שסיפר איפה הארנק נמצא, באיזה שעה וגם שהודיעו למשטרה על זה שהוא נמצא. וזאתי חברים, ניו זילנד.
חזרנו לקווינסטאון ואיך שאנחנו חוזרות אני רואה את איתי והילה שחזרו מבאנג'י הם ממש שמחו לראות אותי ועושים לי- ברוריההה בכזאתי התלהבות וזה בא לי מעולה ביום ה... כבר רק חלקית מעאפן.
הם גם היו בשוק לשמוע שאני ושבע התפצלנו כי כולם תמיד מתרשמים מאיתנו שאנחנו מסתדרים מעולה ותוך כדי שהכנו אוכל סיפרתי להילה כל מה שקרה בינינו. היה כזה כייף לדבר איתה והיא גם עזרה לי להבין שבניגוד למה שחשבתי, שרע לי כי אני לבד, למעשה ממש מציק לי כל הסיפור שקרה ואיך שנפרדתי לא יפה משבע. אולי אני סתומה אבל עד שהיא לא אמרה את זה במפורש לא קלטתי את זה.
אכלנו כולנו ודיברנו עד שאני כבר לא הצלחתי להחזיק את העיניים פקוחות וחתכתי לישון. למחרת נסעתי שוב לוואנקה לאמיר ושבע. הרגיש לי כל כך נכון להיפגש איתם שוב, איכשהו כנראה להיות קצת רחוק עשה לנו טוב כי לא נשארו משקעים ורק כל אחד סיפר מה הוא עשה והמשכנו רגיל. הסתבר גם שלשבע העניין עם הויזה הרבה יותר מסובך ושלחנו את כל המסמכים שלנו לדורון בוולינגטון שהסכים בצורה די מדהימה אני חייבת לציין לטפל לנו בעניין הויזה. אז גם זה ירד ממני...
נסענו למאונט קוק המהמם-!! להיות באוטו שוב שלושתינו היה כייף ובדרך עצרנו לקנות לחם והיה אפילו חיבוק השלמה סופי ביני לבין שבע. [כינורות] באמת שהתגעגעתי אליהם..
החלטנו להישאר במאונט קוק לילה בבקתה שמה ולמחרת לטפס למיולר האט אבל לא להישאר לישון שמה אלא לחזור... הבקתה היתה רגילה אבל המטבח והסלון היו עצומים כמו בסרטים והיה חלון ענק עם נוף מטורף להרים שנראה כאילו מישהו הדביק תפאורה על החלון ושאין מצב שזה מציאותי אה ושבע שרפה את הסיר שלנו! הייתי חייבת לציין את זה. המממ...
למחרת קמנו והתחלנו לטפס. אחרי כמה דקות שבע החליטה שלא בא לה והספיק לה והיא חוזרת לעשות טרק פשוט אחר. אני התקפלתי איתה ממיליון ואחת סיבות.. גם המזג אוויר אותו יום לא היה טוב וכשמדובר בגבהים כאלה זה משמעותי ברמות. גם לא היה לי מספיק מים וגם פחדתי על הרגל כי זאת היתה פעם ראשונה ששמתי נעליים מאז הקפלר ופחדתי מהפצע שיש לי באצבע ברגל ושיהיה לי סיבוך שידפוק לי את המילפורד. בקיצור עשינו את "הוקר ואלי" שיש לו שם קצת בעייתי וגם נופים לא הכי מרגשים. חזרנו לאוטו, פתרנו סודוקו, אכלנו, שיחקנו קלפים, שבע זייפה בקולי קולות אריק ברמן כדי שאני אאבד את הריכוז ואפסיד ברמי מה שפעל לחלוטין ובכלל התחרפנו באוטו כמה שעות טובות עד שאמיר חזר.
אני נהגתי הפעם ונסענו לנו --שוב-- לטקאפו לייק לאגם הטורקיז המדהים הזה אפילו שהיינו פה כבר עדיין זה נראה כמו מקום טוב לעשות בו שבת והוא גם באמצע כי ביום ראשון שבע ואמיר ימשיכו לכיוון כרייסטצרץ' ואני אקח את האוטו לטה אנאו- שוב!!! כי ביום שני יש לי את המילפורד. היום שישי שחינו אני ושבע קצת באגם.. היה קפור אימים אני מקווה שאני לא אצטנן מזה. ונלך להכין לנו אוכל לקראת שבת.
וזהו. יצא ארוך מדי נראה לי הפעם
וקצת נוגע ללב.
שיהיה לכולנו שבת שלום!!!
אוהבת המון המון המון!
ברוריק
נ.ב- תמונות חדשות:
http://picasaweb.google.com/brudye/NZTake8#
מה קורה????
יופי מעולה אני שמחה לשמוע.
כן, כן, אני יודעת..
מאז שהתחלתי ללבוש שורש וגרביים הפכתי לילדת כאפות.
נו מה אני אעשה שנגמרות לי הדרכים לפתוח את הרשומות שלי??
טוב, עידכונים.
אז חמישי שעבר היינו בטה אנאו [שהולכת לככב לצערי] והחלפנו שמן לאוטו. אמיר לא הרגיש טוב ולכן אני נהגתי את כל אלפי הקילומטרים לוואנקה. אחד הדברים הראשונים שאתה רואה זה את האגם העצום והמדהים שלהם שכל וואנקה בנויה על גדותיו. טוב, הגענו לאכסניית הפרה הסגולה ואני החלטתי לשגע את הבחורה בקבלה כי היה לי מצב רוח כזה ואיך שאנחנו נרשמים בקבלה אני- "תגידי, יש לכם אולי במקרה איזה אגם פה בסביבה?" ויום למחרת זה היה- "סליחה, את יכולה אולי לכוון אותי לאזור האגם של וואנקה?" הי, אותה זה הצחיק!!
אני ושבע מיד התלבשנו על האזור ופרצנו בסבב קניות היא יצאה עם פליז אופנתי ואני עם טי שרט מקושקשת, כרגיל..
הצקנו לבחורות בחנות הדיסקים שיעזרו לנו למצוא שיר ששמענו במסיבה ושכל מה שזכרנו ממנו זה- "טה דה דה דה דה" ושבע טענה שהיא זוכרת גם "צ'לסי צ'לסי" בשיר. אחרי המון ניסיונות כושלים המשכנו הלאה לאכסנייה. פגשתי שמה את גידי שכבר הכרתי מטה אנאו וראינו בחדר צפייה סרט בזמן ששבע ואמיר הלכו לפאב. למחרת אני והוא הלכנו לעולם הפאזלים של וואנקה בזמן ששבע ואמיר הלכו לרוב רוי עם איזה זקן אחד שגם הלך.
בצהריים הלכנו לקניות לשבת שיצאו יקרות בצורה מפחידה בינתיים גם צורי ודניאל הגיעו והביאו איתם את ידידיה ודוד שהם גם דתיים אבל לפני צבא. והיתה עוד בחורה אביבה שגם היתה דתייה ככה שהיינו 7 שומרי כשרות. אשכרה פתחנו שמה בית כנסת, זה היה כמו לחזור לבני עקיבא פתאום.. וצורי ודניאל שיהיו בריאים מכינים טונה אוכל. סלטים ודגים ותפו"א ומרק ועוגיות. אני, שבע והפסטה המסכנה שלנו נורא התביישנו. אבל היה אוכל מעולה ובשישי הצטרפו אלינו עוד בחורות והיה ממש שולחן שבת. קיצור, אדיר בטרוף.
דיברנו עד מאוחר ופרשנו לישון. למחרת התעוררתי והלכתי לסלון לדבר עם הבחורות שהיו איתנו בערב בשולחן שבת. היה לי נושא לשיחה משותף איתן שאני לא אפרט כרגע אבל היה לי מעולה לדבר איתן. באותו יום גם היה את הטריאתלון שלהם "איש הברזל" זה משהו עולמי שהשתתפו בו מאות אנשים. זה כולל שחייה ואז הם רצים מהמים ועוברים לאופניים ובסוף ריצה. מהבוקר קפצנו כל פעם לראות מה קורה איתם.. ב-3 בצהריים הגיע המנצח הראשון ורק ב- 11 בלילה הגיע הזקן האחרון שסיים את המסלול. אבל רגע עם 11 בלילה. אכלנו צהריים ואני צורי ודניאל תיכננו לעשות חלק מהרייס דארט ביום שני בגלל המזג אוויר. היה לי יום שיחות ותיכנונים עם שבע ואמיר לגבי המשך הטיול כי הוחלט על פיצול לרוב בגלל שאמיר ואני לפתע לא הסתדרנו.
שיחקנו כולנו סנוקר ועברנו לחדר שלנו לקפה עוגיות וקלפים עד צאת שבת. אחרי ההבדלה הלכנו שוב לראות את האיירון מן. היו שמה אלפים שעודדו ועוד מלא מלא ישראלים. כמעט כל מי שהיה איתנו בקפלר היה שם אפילו מיכאל הגיע שלא ראינו אותו מאז האי הצפוני!! הרצנו טונות צחוקים על זה שיש להם בניו זילנד רק שלושה שירים שהם לא מפסיקים להשמיע ודניאל ידידיה ודוד התחילו לרקוד עם כמה זקנות שם ולהשתולל, כולנו רקדנו והיה כייף לאללה. בשלב מסוים ממש לקראת הסוף הכרוז אמר שיש משתתף ארגנטינאי ולכן הוא שם מקרנה ואז הוא אמר משהו על הודי ושם איזה משהו בהודית. אנחנו התלהבנו וביקשנו שמה שישימו משהו בעיברית אז הם ביקשו מאיתנו MP3 וצורי רץ להביא את שלו. אז צורי כיוון ל- "אנחנו מאמינים בני מאמינים ואין לנו על מי להישען... אלא אלא על אבינו, אבינו שבשמיים.." ועשינו מעגל ענק של ישראלים וכולנו שרים וקופצים וצורחים והכרוז אומר שזה מוזיקה מישראל וכולם מסתכלים עלינו... אני לא חושבת שהיתה לי בחיים חוויה שדומה למוצ"ש האדיר ההוא.
חזרנו לחדר, שבע נרדמה, לפחות נראה לי שהיא ישנה.. אמיר ישן במיטת קומותיים מעלי והתחיל לדבר איתי. הייתי בשוק כי חשבתי שהוא לא מדבר איתי וגם ציינתי את זה מה שפתח סחנ"ש ארוך אל תוך הלילה שבסיומו הלבנו את כל העניינים בינינו וחזרנו להיות בסדר.
מה שגיליתי כאן בנ"ז, זה שהדבר היחיד שבטוח, כשאתה קובע תוכנית, שהכול יקרה מלבד מה שתיכננת שיקרה. לא משנה כמה אני אתכנן ואקבע ואסדר מראש, דברים לא מפסיקים להשתנות ולזוז. וזה מה שקרה בשבוע האחרון:
יום ראשון קמתי בבוקר ליום שביזות מטורף. הלכתי עם דניאל לדוק לברר על מזג אוויר ועל איזה מסלול לעשות. אח"כ רציתי ללכת לקולנוע המגניב שלהם בוואנקה אבל הייתי כל כך לחוצה ועצבנית שידעתי שאני לא אוכל לשבת בנחת ולראות סרט. גם ביני לבין שבע היה תאקל בבוקר ובסוף יצא שאני ואמיר סבבה אבל אני והיא כמעט לא מדברות. ממש נהדר.
דיברתי קצת עם אביבה, אני הכנתי לה סנדוויץ' אדיר והיא הכינה לי קפה וגם ממש עודדה אותי. שיחקנו סנוקר ודוד וידידיה הכינו עוגיות שוב.. חרוצים. הם הלכו לדרכם ואני צורי ודניאל הלכנו לאגם לשבת קצת.. שבע ואמיר הגיעו לשמה והלכו ואני הסתובבתי קצת בעיר והחלטתי שמה שמעיק עלי ומציק לי כ"כ זה שהכי לא בא לי בעולם לעשות טרק ביום שני ושזה יושב לי על הנשמה. רציתי לשבת על שפת אגם ולקרוא ספר.
אז קניתי ספר "אשתו של הנוסע בזמן" שהוא אגב אדיר והחלטתי שבמקום לנסוע למחרת לטרק אני אסע לגלנורקי שנמצאת אחרי קווינסטאון [משמע, לנסוע אחורה, שוב] אני אשב שמה ואקרא ספר! ביטלתי עם צורי ודניאל וניפרדתי מהם לשלום והרגשתי איך מאה טון יורדים ממני. עשיתי בוקינג ב "וואנקה בקפקה" ונדהמתי לגלות שהבחורה בקבלה היא זאת מהחנות דיסקים. בינתיים אגב הצלחתי למצוא את השיר שחיפשנו אז עידכנתי אותה והיא נורא התלהבה. חזרתי לאכסנייה "הפרה הסגולה" לקחת את האוטו ואת הדברים ולהתפצל מאמיר ושבע. חילקנו את הדברים בינינו ואני יצאתי משמה בלי כמעט להגיד שלום רק קבענו שיום שלישי בבוקר אני חוזרת ונמשיך ביחד למאונט קוק.
חזרתי לאכסנייה שלי שהיתה אגב ממוקמת במקום מהממם!! הכנתי פסטה אדירה עם בטטה וסוף סוף יכלתי להכניס לשמה פיטריות [אגב, מסתבר ששבע ואמיר הכינו אורז אותו ערב והכניסו סוף סוף בצל ירוק..] הלכתי לישון ולמחרת יצאתי לכיוון קווינסטאון.
הדרך לשמה היתה מאוד קשה נפשית הייתי פעם ראשונה לבד וזה היה הדבר האחרון שפתאום התחשק לי לעשות, להיות לבד ז"א.
הגעתי לקווינסטאון ואמרתי שאני כבר אאריך את הויזה כי יש שמה אפשרות ואז גיליתי שהעבירו את המשרדים של מחלקת ההגירה לפרנקטאון או משהו כזה שעברתי אותה בהלוך ונמצאת במרחק של 15 דק' נסיעה משמה אבל לי זה לקח יותר כי כל פעם פיספסתי את הפנייה והייתי צריכה להסתובב.
שמה הם לא היו הכי נחמדים, כאילו אני גם ככה לא כבר חצי בנאדם שבור וגיליתי שמלבד כל אלפי הטפסים שחסרים לי ואלפי הטפסים שאני לא מבינה אבל צריכה למלא אני גם צריכה לחכות חמישה ימים ואז לחזור ולהחתים את הדרכון. או שישלחו לי את זה בדואר לאנשהו, אפילו שדי ברור שאין לי לאן. וגם לא היה סיכוי שאני אהייה שמה עוד חמישה ימים ויש לי את המילפורד לעשות!!
החלטתי שאם אני כבר שם אני אסע לקווינסטאון שוב לבנק שלי כדי להשיג את האישור שאני צריכה מהם אבל לא לחזור אלא להמשיך לוואנקה -שוב- אפילו שבאתי ממנה בבוקר כי היה לי ברור שאני לבד לא נוסעת לגלנורקי כי זה הדבר האחרון שאני צריכה.
אז סידרתי את כל הטפסים ונכנסתי לאוטו ואיך שאני מתניעה אני רואה את ענת מענת וספיר עוברת לידי. הבחורה שהיתה איתנו בטה אנאו בשבת.! היא נכנסה לאוטו שלי ודיברנו, סיפרתי לה שאני ושבע התפצלנו והיא היתה בשוק. אח"כ הסתבר לי שספיר הלכה לעשות את הרוטברן לבד כי לענת כבר לא התחשק לעשות טרקים והיא מחכה לה בינתיים שתסיים ומשעמם לה למוות לבד ויותר מזה, נמצאים איתה באכסנייה איתי והילה, הזוג החמוד שהיו איתנו בקפלר-!!! איך ששמעתי את זה אמרתי לה שאני נשארת איתם ללילה והלכתי להירשם גם באכסנייה. אני וענת דיברנו קצת ואז החלטנו לנסוע לגלנורקי, מה שהיה התוכנית המקורית שלי וגם משהו שהיא בעצמה רצתה לעשות.
הדרך לשמה היתה מהממת ובכלל זה אחד המקומות הכי יפים שראיתי בניו זילנד תודה לך דפי על ההמלצה.
חזרנו לאכסנייה ואז ענת גילתה שהיא לא מוצאת את הארנק. התחלנו לחפש בכל מקום עד שהגענו למסקנה שהוא נפל כשישבנו שמה על המזח אז נסענו שוב לגלנורקי, 50 דק' נסיעה לכל כיוון בממוצע. הנוף עדיין היה מהמם אגב אפילו בפעם השנייה רק שבנוסף לכל גם הנורה של הדלק נדלקה ולא היה לה מספיק דלק באוטו לנסיעה חזור. שאלנו שמה והסתבר שמשפחה מצאה ארנק והמליצו לנו לשאול בכל מיני מסעדות אולי הם השאירו את זה שמה אז הסתובבנו ושאלנו בכל מקום ואף אחד לא שמע. למזלינו היתה בחור ההוא תחנת דלק שאיכשהו עדיין היתה פתוחה ואז אמרנו שנחזור לאכסנייה ונשאל אולי במשטרה או משהו.
בדרך ראיתי סוג של אקומדיישן/אינפורמיישן סנטר החלטנו שנעצור ונשאל לייתר ביטחון גם שמה. איך שאני שואלת הבחור פותח לי כספת ושולף את הארנק, אז זאתי היתה הקלה וגם היה מצורף פתק שסיפר איפה הארנק נמצא, באיזה שעה וגם שהודיעו למשטרה על זה שהוא נמצא. וזאתי חברים, ניו זילנד.
חזרנו לקווינסטאון ואיך שאנחנו חוזרות אני רואה את איתי והילה שחזרו מבאנג'י הם ממש שמחו לראות אותי ועושים לי- ברוריההה בכזאתי התלהבות וזה בא לי מעולה ביום ה... כבר רק חלקית מעאפן.
הם גם היו בשוק לשמוע שאני ושבע התפצלנו כי כולם תמיד מתרשמים מאיתנו שאנחנו מסתדרים מעולה ותוך כדי שהכנו אוכל סיפרתי להילה כל מה שקרה בינינו. היה כזה כייף לדבר איתה והיא גם עזרה לי להבין שבניגוד למה שחשבתי, שרע לי כי אני לבד, למעשה ממש מציק לי כל הסיפור שקרה ואיך שנפרדתי לא יפה משבע. אולי אני סתומה אבל עד שהיא לא אמרה את זה במפורש לא קלטתי את זה.
אכלנו כולנו ודיברנו עד שאני כבר לא הצלחתי להחזיק את העיניים פקוחות וחתכתי לישון. למחרת נסעתי שוב לוואנקה לאמיר ושבע. הרגיש לי כל כך נכון להיפגש איתם שוב, איכשהו כנראה להיות קצת רחוק עשה לנו טוב כי לא נשארו משקעים ורק כל אחד סיפר מה הוא עשה והמשכנו רגיל. הסתבר גם שלשבע העניין עם הויזה הרבה יותר מסובך ושלחנו את כל המסמכים שלנו לדורון בוולינגטון שהסכים בצורה די מדהימה אני חייבת לציין לטפל לנו בעניין הויזה. אז גם זה ירד ממני...
נסענו למאונט קוק המהמם-!! להיות באוטו שוב שלושתינו היה כייף ובדרך עצרנו לקנות לחם והיה אפילו חיבוק השלמה סופי ביני לבין שבע. [כינורות] באמת שהתגעגעתי אליהם..
החלטנו להישאר במאונט קוק לילה בבקתה שמה ולמחרת לטפס למיולר האט אבל לא להישאר לישון שמה אלא לחזור... הבקתה היתה רגילה אבל המטבח והסלון היו עצומים כמו בסרטים והיה חלון ענק עם נוף מטורף להרים שנראה כאילו מישהו הדביק תפאורה על החלון ושאין מצב שזה מציאותי אה ושבע שרפה את הסיר שלנו! הייתי חייבת לציין את זה. המממ...
למחרת קמנו והתחלנו לטפס. אחרי כמה דקות שבע החליטה שלא בא לה והספיק לה והיא חוזרת לעשות טרק פשוט אחר. אני התקפלתי איתה ממיליון ואחת סיבות.. גם המזג אוויר אותו יום לא היה טוב וכשמדובר בגבהים כאלה זה משמעותי ברמות. גם לא היה לי מספיק מים וגם פחדתי על הרגל כי זאת היתה פעם ראשונה ששמתי נעליים מאז הקפלר ופחדתי מהפצע שיש לי באצבע ברגל ושיהיה לי סיבוך שידפוק לי את המילפורד. בקיצור עשינו את "הוקר ואלי" שיש לו שם קצת בעייתי וגם נופים לא הכי מרגשים. חזרנו לאוטו, פתרנו סודוקו, אכלנו, שיחקנו קלפים, שבע זייפה בקולי קולות אריק ברמן כדי שאני אאבד את הריכוז ואפסיד ברמי מה שפעל לחלוטין ובכלל התחרפנו באוטו כמה שעות טובות עד שאמיר חזר.
אני נהגתי הפעם ונסענו לנו --שוב-- לטקאפו לייק לאגם הטורקיז המדהים הזה אפילו שהיינו פה כבר עדיין זה נראה כמו מקום טוב לעשות בו שבת והוא גם באמצע כי ביום ראשון שבע ואמיר ימשיכו לכיוון כרייסטצרץ' ואני אקח את האוטו לטה אנאו- שוב!!! כי ביום שני יש לי את המילפורד. היום שישי שחינו אני ושבע קצת באגם.. היה קפור אימים אני מקווה שאני לא אצטנן מזה. ונלך להכין לנו אוכל לקראת שבת.
וזהו. יצא ארוך מדי נראה לי הפעם
וקצת נוגע ללב.
שיהיה לכולנו שבת שלום!!!
אוהבת המון המון המון!
ברוריק
נ.ב- תמונות חדשות:
http://picasaweb.google.com/brudye/NZTake8#
יום רביעי, 14 בינואר 2009
TE ANAU
אהלן לכולם
אני יודעת שמזמן לא עידכנתי אבל לא הכי יצא לי להיות במקום אינטרנט טוב לאחרונה... וגם רק המחשבה על לשבת ולעדכן את הכול מאיפה שהפסקתי נשמעה לי שערוריתית.
אבל חייב להתחיל מאיפשהו.
רצוי מההתחלה.
אז שבת, שעברה שעברה זה יוצא ה- 3 לינואר אם זה מעניין מישהו היינו באינברקרגיל או אינבר-כרגיל אם מדברים עם ישראלי. והיתה שבת שבתית... שזה אומר שהיא עברה וזה העיקר. במוצ"ש יצאנו לפאב והיתה שמה מסיבת רווקות והכלה לבשה חולצה עם משימות עליה וכל בחור שמממלא משימה רושם על החולצה ליד המשימה את השם שלו אז הם נטפלו לאמיר והוא מתחיל לקרוא לאט לאט את כל המשימות השערורייתיות יש לציין עד שהסבתי את תשומת ליבו לאחרונה שדורשת רק את מספר הטלפון שלו... אז הוא רושם את הפלאפון שלו בארץ ושבע עושה לו- תשים גם מיקוד של ישראל!!! כאילו הן יתקשרו
P:
יום א' המשכנו לבלאף [שלא קיימת, לפי השם שלה] שהיא המקום הכי דרומי באי הדרומי ומשמה התמונות עם השלט הצהוב שמסמל כמה מרחק יש מכל מיני מקומות גדולים מאותה נקודה. עשינו שמה טרקון יומי קטן של איזה שעה רק כי בכיתי לאמיר שאנחנו לא עושים טרקים. עברנו בחזור בחוף מדהים עם גלים עצומים שמשאירים אחריהם שובלים של קצף, אחד המקומות. ג'ימסטונז' און ביץ' אם מישהו רוצה ללכת.ישנו באיזה בקפקר מעאפן ולא מרגש בכלל... רצינו לעשות את טרק ההמפרידג' אבל הוא הסתבר כיקר ולא הכי התחשק לנו לעשות אותו ובכלל הסתבכנו עם איזה טרק לבחור ומה לעשות אז קצת הסתובבנו באגמים לא מרשימים שמה ולי קצת היה חום לדעתי. הגענו לטה אנאו לבקפקר מדליק ומפוצץ בישראלים. ישבנו שמה בערב ודיברנו והעברנו חוויות. היה אדיר.. והיה שמה פאזל שכל פעם מגיע מישהו אחר ועושה קצת והם עבדו עליו מלא. זה 2800 חלקים של ירוק מטושטש ומלא שמיים משהו היסטרי. בהתחלה לא הצלחתי אפילו חלק אחד אבל פגשתי שמה את אמיר [אמיר אחר] וחבר שלו והיה כייף איתם וגם עוד כמה ישראליות... בקיצור היה ערב מצחיק וכייפי.
יום שלישי החלטנו לנסוע לקווינסטאון שאמורה להיות בירת הפעילות אתגרית מה שקרה זה שסגרנו על טרק הקפלר אני ואמיר ליום א' והיה לנו זמן לשרוף אז החלטנו לנסוע ולחזור. קווינ' נראתה נחמדה, אני ושבע עשינו קניות וקניתי חולצות חמודות [סופרמן ובאטמן נו מה נראה לכם!@!!] ואז התארגנו לצאת ושבע קיבלה טלפון מאבא שלה שבחור מהיישוב שלה נרצח בעזה ואז.. כן, היה לילה מאוד ארוך ומאוד קשה. למחרת יום ד' עלינו על הרכבל שלהם או גונדולה כמו שהם מתעקשים לקרוא לזה ולא עשינו שם כלום כי לאף אחד לא היה מצב רוח אז חזרנו ואכלנו קצת וזה.. בערב יצאנו למועדון הבאפלו היתה מסיבה נחמדה וסתם היינו שמה.
למחרת חמישי יצאנו מקווינסטאון בחזרה לטה אנאו. בבוקר פגשתי את צורי חבר לשעבר של אביטל ורק אמרתי לו שלום אבל הייתי חייבת ללכת והוא היה באינטרנט אז לא הסברתי לו מי אני ופשוט הלכתי... אמיר נרשם למילפורד שזה אחד הטרקים הכי פופלריים בעולם ומזמינים אליו מקום חודשים מראש אבל היה ביטול מקרי והוא הספיק להירשם ולבטל את הקפלר שתיכננו ליום א' אבל שבע עוד לפני החליטה כן לעשות אותו ככה שנסגר שאני והיא עושות את הקפלר בראשון ואמיר עושה את המילפורד בשבת.
בערב... אוו... אני כבר לא זוכרת מה קרה חמישי בערב סורי...
יום שישי החלטנו לנסוע למילפורד סאונד שהכביש אליו אמור להיות הכי יפה בעולם אבל ירד מבול ולא ראו כלום וזה לא שווה לעשות את הנסיעה הזאת כשהכול אפור אז חזרנו באמצע הדרך. אני ושבע ניסינו לראות סרטים באכסנייה אבל הם היו גרועים אז ויתרנו והעברנו לנו את הזמן עד שבת.
בערב ישבנו שוב בפאזל עם אמיר השני ועם הבחור שהוא מטייל איתו והפעם גם עם אמיר ושבע וגם עם נטע ובת דודה שלה. שוב פעם העברנו צחוקים מטורפים ואני ממש השתפרתי בעניין הפאזל שמה.. סגרתי איזה חצי עץ שזה מלא חלקים ירוקים מטושטשים. יאי לי.
יום שבת אמיר יצא למילפורד ואני ושבע נשארנו קצת טיילנו על האגם כאן קצת שיחקנו קלפים קצת קראנו בעיקר דיברנו עם ענת וספיר, שתי בחורות ממש חמודות שמטיילות ביחד ועברו לישון גם בחדר שלנו ללילה. סידרנו את הדברים לטרק והלכנו לישון.
יום ראשון הזה [סוף סוף] בבוקר גווין האוטו לא הניע אבל ממילא לא תיכננו להשתמש בו אז השארנו אותו בבקפקר והתחלנו את הטרק. היום הראשון זה עלייה מטורפת ומרושעת ואני ממש חלשה בעליות אז טיפסנו לאיטנו לגובה 1500 מטר ואחרי 6 שעות הגענו לביקתה הראשונה שמוקמה בין הרים מדהימים עם נוף מטורף. פגשנו שמה איזה 15 ישראלים מתוך 55 אנשים!! מתוכם היינו 6 דתיים!!! היינו אולי הריכוז הכי גדול של דתיים באי הדרומי.
סתם P:
אבל כמעט מניין.
אה וגם פגשנו את צורי ודניאל והסברתי לו מי אני והוא לא זכר ואז אמרתי שקוראים לי ברוריה וכל הזכרונות צפו מסתבר כי פתאום הפכתי לברוריה האגדית [תמיד ידעתי שאני כזאת] וזכרונות עמומים מהמכללה שבו.
פגשנו גם את דני שהוא גם דתי שהכרנו בווילנגטון בחנות של הבית כנסת שמה. רק שחשבנו שקוראים לו שחר כי הוא אמר משהו כמו- "כייכדכג... שחר" וחשבנו שהוא אומר איך קוראים לו ורק אח"כ הסתבר שהוא שאל אותנו משהו על שוקולד השחר. הממ...
אה וישנתי לי שנ"צ בבקתה, פינוק מטורף.! התעוררתי ואכלנו העברנו מתכונים עם צורי ודניאל וטיפים איך לבשל דברים כאן ומה כשר. ואז התארגנו כל הישראלים למשחק טאקי סוער ורב משתתפים. היה אדיררר... והיתה לי את יציאת הטיול שלי עד כה!! באיזה שלב בערב נכבה האור וצריך מדי פעם להדליק אז אחת הישראליות עברה ליד המתג ושכחתי את השם שלה אז ניסיתי לקרוא לה ויצא לי- והו.. והו... ואח"כ כולם הסתלבטו עליה שככה קוראים לה. ואז בטקי כולם שואלים- תור מי לשחק?? אז הצבעתי על אחת שגם שכחתי את השם שלה ואמרתי- תור זאתי. אז היא כזה- מה זה זאתי?? והראשונה עושה- תגידי תודה, לי קוראים והו והו.. אז אמרתי- תגידי תודה, לי קוראים ברוריה ופתאום כל החדר אוכל נשפך מצחוק..
אכן אחת היציאות.
לא משנה!!! למחרת קמנו מוקדם כי היום השני זאת ירידה תלולה ושבע חלשה בירידות אז לא רצינו להיתקע עד מאוחר, היה נוף... מדהים!! זה יגיע בתמונות בהזדמנות אבל לא יכלתי להוריד את העיניים מההרים וחייב להסתכל לאן אתה צועד כי אחרת אתה נופל מהשביל ומת. עברנו ליד שלושה אנשים מהדוק שזה הקק"ל שלהם או משו שחפרו במסלול אז אני עוברת לידם ועושה- "וואטס אפ דוק?" שזה ציטוט שמי שלא מכיר- שיתבייש. ואז הם גם נקרעו מצחוק P: בא לי בשלוף.
טוב התחלנו את הירידה התלולה שזה הליכה ביער בלי נוף יפה וזה לא נגמר!!! ירדנו וירדנו וכבר הולכות הברכיים.! עד שהגענו! הכנתי OATS לראשונה בחיי שהיה די דוחה באופן יחסי אבל לא רע ואז ישנתי שוב שנ"צ נחמדה. היו שמה זבובי חול שאכלו לנו את החיים וכמעט מתתי מהם. שוב ישבנו כל הישראלים עד שנכבו האורות ושיחקנו טאקי ובעיקר צחקנו ודיברנו המשכנו את המשחק עם פנסים ודי הרעשנו כי הרינג'ייר הגיע וטען ששומעים אותנו עד הביקתה שלו. איזה ישראלים רעשניים אנחנו. בעע.. אז סיימנו את המשחק והלכנו לישון.
היום השלישי היה סתם הליכה אינסופית ביער והעקיצות גמרו אותי עד שהגענו לסוף והמשכנו בכביש לתפוס טרמפים לאכסנייה בדרך אני ושבע התחרפנו לנו והתחלנו להמציא שמות מפגרים לכל הצמחים בדרך ולציפורים כי הניו זילנדים פאנטיים על הציפורים והצמחים שלהם.. בכלל כל המסלול אתה סוחב את כל הזבל שלך איתך ואין כזה דבר פיסת טישו קטנה בדרך-!! כלום.. המסלולים נקיים לגמרי. לא כמו בארץ.. אהם... מצד שני פה אתה משלם מיליון דולר כדי ללכת במסלול ומעריך את זה ובארץ אתה משלם עשר שקל לגזלן בהתחלה לטילון וזהו. אולי צריך לטפל גם בזה.
עצר לנו טרמפ ממש מהר עם זוג נחמד והגענו לאכסנייה מוקדם יחסית. הורדתי את הגרביים וגיליתי שלפוחית עצומההההה ברגל. אחד הדברים הדוחים יותר שראיתי וגם שכל הרגל שלי עקוצה של החיים.! אז עשיתי ניתוח קטן שרציתי למות ממנו ואני מקווה שיהיה בסדר. כמובן שלא נרדמתי בלילה מהעקיצות וזה נורא מגרה לגרד אותם צריך שלוות נפש עצומה לנשום עמוק ולא לגרד [אני מרמה ומגרדת כששבע לא רואה כי כשהיא מגרדת אני צועקת עליה שזה ישאיר לה צלקות ושתפסיק!]
יום רביעי [אתמול, יאי] קמנו ועשינו את הדרך המדהימה למילפורד סאונד. איזה נופים עצומים. אני החלטתי לעשות את השיט. אמיר ושבע ויתרו.. יש שמה כמה גושי הרים ענקיים שזה לא ייאמן לא יכלתי להפסיק לצלם לרגע. וכל פעם שאני מחזיקה את המצלמה הפוך ומצלמת אותי סתם לצחוקים מישהו קופץ עלי ועושה לי- את רוצה שאני אצלם אותך?? אז יש גם תמונות שלי משמה.
אז חזרנו לנו מאוחר ובחרנו להישאר -עוד- לילה בטה אנאו. מזל שהאכסנייה מקסימה והבעלים נחמדים. אבל זה לא עזר כי שיא הלא נרדמתי בלילה מהעקיצות וזה היה סיוט!
היום, חמישי נעשה במוסך את ההחלפת שמן שהיינו צריכים לעשות ממזמן וכנראה נמשיך לוואנקה. גם קיבלתי אסמס מצורי ודניאל שהם כנראה גם יהיו בוואנקה לשבת אז אולי נעשה ביחד, נראה מה יהיה...
וזהו!!!! יאי!!! יצא ארוך כרגיל אבל סיימתי.שיהיה לנו שבוע מדהים וגם לכולם.
אוהבת המון המון
ברוריק העקוצה והחבולה והעייפה אבל מרוצה.
אני יודעת שמזמן לא עידכנתי אבל לא הכי יצא לי להיות במקום אינטרנט טוב לאחרונה... וגם רק המחשבה על לשבת ולעדכן את הכול מאיפה שהפסקתי נשמעה לי שערוריתית.
אבל חייב להתחיל מאיפשהו.
רצוי מההתחלה.
אז שבת, שעברה שעברה זה יוצא ה- 3 לינואר אם זה מעניין מישהו היינו באינברקרגיל או אינבר-כרגיל אם מדברים עם ישראלי. והיתה שבת שבתית... שזה אומר שהיא עברה וזה העיקר. במוצ"ש יצאנו לפאב והיתה שמה מסיבת רווקות והכלה לבשה חולצה עם משימות עליה וכל בחור שמממלא משימה רושם על החולצה ליד המשימה את השם שלו אז הם נטפלו לאמיר והוא מתחיל לקרוא לאט לאט את כל המשימות השערורייתיות יש לציין עד שהסבתי את תשומת ליבו לאחרונה שדורשת רק את מספר הטלפון שלו... אז הוא רושם את הפלאפון שלו בארץ ושבע עושה לו- תשים גם מיקוד של ישראל!!! כאילו הן יתקשרו
P:
יום א' המשכנו לבלאף [שלא קיימת, לפי השם שלה] שהיא המקום הכי דרומי באי הדרומי ומשמה התמונות עם השלט הצהוב שמסמל כמה מרחק יש מכל מיני מקומות גדולים מאותה נקודה. עשינו שמה טרקון יומי קטן של איזה שעה רק כי בכיתי לאמיר שאנחנו לא עושים טרקים. עברנו בחזור בחוף מדהים עם גלים עצומים שמשאירים אחריהם שובלים של קצף, אחד המקומות. ג'ימסטונז' און ביץ' אם מישהו רוצה ללכת.ישנו באיזה בקפקר מעאפן ולא מרגש בכלל... רצינו לעשות את טרק ההמפרידג' אבל הוא הסתבר כיקר ולא הכי התחשק לנו לעשות אותו ובכלל הסתבכנו עם איזה טרק לבחור ומה לעשות אז קצת הסתובבנו באגמים לא מרשימים שמה ולי קצת היה חום לדעתי. הגענו לטה אנאו לבקפקר מדליק ומפוצץ בישראלים. ישבנו שמה בערב ודיברנו והעברנו חוויות. היה אדיר.. והיה שמה פאזל שכל פעם מגיע מישהו אחר ועושה קצת והם עבדו עליו מלא. זה 2800 חלקים של ירוק מטושטש ומלא שמיים משהו היסטרי. בהתחלה לא הצלחתי אפילו חלק אחד אבל פגשתי שמה את אמיר [אמיר אחר] וחבר שלו והיה כייף איתם וגם עוד כמה ישראליות... בקיצור היה ערב מצחיק וכייפי.
יום שלישי החלטנו לנסוע לקווינסטאון שאמורה להיות בירת הפעילות אתגרית מה שקרה זה שסגרנו על טרק הקפלר אני ואמיר ליום א' והיה לנו זמן לשרוף אז החלטנו לנסוע ולחזור. קווינ' נראתה נחמדה, אני ושבע עשינו קניות וקניתי חולצות חמודות [סופרמן ובאטמן נו מה נראה לכם!@!!] ואז התארגנו לצאת ושבע קיבלה טלפון מאבא שלה שבחור מהיישוב שלה נרצח בעזה ואז.. כן, היה לילה מאוד ארוך ומאוד קשה. למחרת יום ד' עלינו על הרכבל שלהם או גונדולה כמו שהם מתעקשים לקרוא לזה ולא עשינו שם כלום כי לאף אחד לא היה מצב רוח אז חזרנו ואכלנו קצת וזה.. בערב יצאנו למועדון הבאפלו היתה מסיבה נחמדה וסתם היינו שמה.
למחרת חמישי יצאנו מקווינסטאון בחזרה לטה אנאו. בבוקר פגשתי את צורי חבר לשעבר של אביטל ורק אמרתי לו שלום אבל הייתי חייבת ללכת והוא היה באינטרנט אז לא הסברתי לו מי אני ופשוט הלכתי... אמיר נרשם למילפורד שזה אחד הטרקים הכי פופלריים בעולם ומזמינים אליו מקום חודשים מראש אבל היה ביטול מקרי והוא הספיק להירשם ולבטל את הקפלר שתיכננו ליום א' אבל שבע עוד לפני החליטה כן לעשות אותו ככה שנסגר שאני והיא עושות את הקפלר בראשון ואמיר עושה את המילפורד בשבת.
בערב... אוו... אני כבר לא זוכרת מה קרה חמישי בערב סורי...
יום שישי החלטנו לנסוע למילפורד סאונד שהכביש אליו אמור להיות הכי יפה בעולם אבל ירד מבול ולא ראו כלום וזה לא שווה לעשות את הנסיעה הזאת כשהכול אפור אז חזרנו באמצע הדרך. אני ושבע ניסינו לראות סרטים באכסנייה אבל הם היו גרועים אז ויתרנו והעברנו לנו את הזמן עד שבת.
בערב ישבנו שוב בפאזל עם אמיר השני ועם הבחור שהוא מטייל איתו והפעם גם עם אמיר ושבע וגם עם נטע ובת דודה שלה. שוב פעם העברנו צחוקים מטורפים ואני ממש השתפרתי בעניין הפאזל שמה.. סגרתי איזה חצי עץ שזה מלא חלקים ירוקים מטושטשים. יאי לי.
יום שבת אמיר יצא למילפורד ואני ושבע נשארנו קצת טיילנו על האגם כאן קצת שיחקנו קלפים קצת קראנו בעיקר דיברנו עם ענת וספיר, שתי בחורות ממש חמודות שמטיילות ביחד ועברו לישון גם בחדר שלנו ללילה. סידרנו את הדברים לטרק והלכנו לישון.
יום ראשון הזה [סוף סוף] בבוקר גווין האוטו לא הניע אבל ממילא לא תיכננו להשתמש בו אז השארנו אותו בבקפקר והתחלנו את הטרק. היום הראשון זה עלייה מטורפת ומרושעת ואני ממש חלשה בעליות אז טיפסנו לאיטנו לגובה 1500 מטר ואחרי 6 שעות הגענו לביקתה הראשונה שמוקמה בין הרים מדהימים עם נוף מטורף. פגשנו שמה איזה 15 ישראלים מתוך 55 אנשים!! מתוכם היינו 6 דתיים!!! היינו אולי הריכוז הכי גדול של דתיים באי הדרומי.
סתם P:
אבל כמעט מניין.
אה וגם פגשנו את צורי ודניאל והסברתי לו מי אני והוא לא זכר ואז אמרתי שקוראים לי ברוריה וכל הזכרונות צפו מסתבר כי פתאום הפכתי לברוריה האגדית [תמיד ידעתי שאני כזאת] וזכרונות עמומים מהמכללה שבו.
פגשנו גם את דני שהוא גם דתי שהכרנו בווילנגטון בחנות של הבית כנסת שמה. רק שחשבנו שקוראים לו שחר כי הוא אמר משהו כמו- "כייכדכג... שחר" וחשבנו שהוא אומר איך קוראים לו ורק אח"כ הסתבר שהוא שאל אותנו משהו על שוקולד השחר. הממ...
אה וישנתי לי שנ"צ בבקתה, פינוק מטורף.! התעוררתי ואכלנו העברנו מתכונים עם צורי ודניאל וטיפים איך לבשל דברים כאן ומה כשר. ואז התארגנו כל הישראלים למשחק טאקי סוער ורב משתתפים. היה אדיררר... והיתה לי את יציאת הטיול שלי עד כה!! באיזה שלב בערב נכבה האור וצריך מדי פעם להדליק אז אחת הישראליות עברה ליד המתג ושכחתי את השם שלה אז ניסיתי לקרוא לה ויצא לי- והו.. והו... ואח"כ כולם הסתלבטו עליה שככה קוראים לה. ואז בטקי כולם שואלים- תור מי לשחק?? אז הצבעתי על אחת שגם שכחתי את השם שלה ואמרתי- תור זאתי. אז היא כזה- מה זה זאתי?? והראשונה עושה- תגידי תודה, לי קוראים והו והו.. אז אמרתי- תגידי תודה, לי קוראים ברוריה ופתאום כל החדר אוכל נשפך מצחוק..
אכן אחת היציאות.
לא משנה!!! למחרת קמנו מוקדם כי היום השני זאת ירידה תלולה ושבע חלשה בירידות אז לא רצינו להיתקע עד מאוחר, היה נוף... מדהים!! זה יגיע בתמונות בהזדמנות אבל לא יכלתי להוריד את העיניים מההרים וחייב להסתכל לאן אתה צועד כי אחרת אתה נופל מהשביל ומת. עברנו ליד שלושה אנשים מהדוק שזה הקק"ל שלהם או משו שחפרו במסלול אז אני עוברת לידם ועושה- "וואטס אפ דוק?" שזה ציטוט שמי שלא מכיר- שיתבייש. ואז הם גם נקרעו מצחוק P: בא לי בשלוף.
טוב התחלנו את הירידה התלולה שזה הליכה ביער בלי נוף יפה וזה לא נגמר!!! ירדנו וירדנו וכבר הולכות הברכיים.! עד שהגענו! הכנתי OATS לראשונה בחיי שהיה די דוחה באופן יחסי אבל לא רע ואז ישנתי שוב שנ"צ נחמדה. היו שמה זבובי חול שאכלו לנו את החיים וכמעט מתתי מהם. שוב ישבנו כל הישראלים עד שנכבו האורות ושיחקנו טאקי ובעיקר צחקנו ודיברנו המשכנו את המשחק עם פנסים ודי הרעשנו כי הרינג'ייר הגיע וטען ששומעים אותנו עד הביקתה שלו. איזה ישראלים רעשניים אנחנו. בעע.. אז סיימנו את המשחק והלכנו לישון.
היום השלישי היה סתם הליכה אינסופית ביער והעקיצות גמרו אותי עד שהגענו לסוף והמשכנו בכביש לתפוס טרמפים לאכסנייה בדרך אני ושבע התחרפנו לנו והתחלנו להמציא שמות מפגרים לכל הצמחים בדרך ולציפורים כי הניו זילנדים פאנטיים על הציפורים והצמחים שלהם.. בכלל כל המסלול אתה סוחב את כל הזבל שלך איתך ואין כזה דבר פיסת טישו קטנה בדרך-!! כלום.. המסלולים נקיים לגמרי. לא כמו בארץ.. אהם... מצד שני פה אתה משלם מיליון דולר כדי ללכת במסלול ומעריך את זה ובארץ אתה משלם עשר שקל לגזלן בהתחלה לטילון וזהו. אולי צריך לטפל גם בזה.
עצר לנו טרמפ ממש מהר עם זוג נחמד והגענו לאכסנייה מוקדם יחסית. הורדתי את הגרביים וגיליתי שלפוחית עצומההההה ברגל. אחד הדברים הדוחים יותר שראיתי וגם שכל הרגל שלי עקוצה של החיים.! אז עשיתי ניתוח קטן שרציתי למות ממנו ואני מקווה שיהיה בסדר. כמובן שלא נרדמתי בלילה מהעקיצות וזה נורא מגרה לגרד אותם צריך שלוות נפש עצומה לנשום עמוק ולא לגרד [אני מרמה ומגרדת כששבע לא רואה כי כשהיא מגרדת אני צועקת עליה שזה ישאיר לה צלקות ושתפסיק!]
יום רביעי [אתמול, יאי] קמנו ועשינו את הדרך המדהימה למילפורד סאונד. איזה נופים עצומים. אני החלטתי לעשות את השיט. אמיר ושבע ויתרו.. יש שמה כמה גושי הרים ענקיים שזה לא ייאמן לא יכלתי להפסיק לצלם לרגע. וכל פעם שאני מחזיקה את המצלמה הפוך ומצלמת אותי סתם לצחוקים מישהו קופץ עלי ועושה לי- את רוצה שאני אצלם אותך?? אז יש גם תמונות שלי משמה.
אז חזרנו לנו מאוחר ובחרנו להישאר -עוד- לילה בטה אנאו. מזל שהאכסנייה מקסימה והבעלים נחמדים. אבל זה לא עזר כי שיא הלא נרדמתי בלילה מהעקיצות וזה היה סיוט!
היום, חמישי נעשה במוסך את ההחלפת שמן שהיינו צריכים לעשות ממזמן וכנראה נמשיך לוואנקה. גם קיבלתי אסמס מצורי ודניאל שהם כנראה גם יהיו בוואנקה לשבת אז אולי נעשה ביחד, נראה מה יהיה...
וזהו!!!! יאי!!! יצא ארוך כרגיל אבל סיימתי.שיהיה לנו שבוע מדהים וגם לכולם.
אוהבת המון המון
ברוריק העקוצה והחבולה והעייפה אבל מרוצה.
יום שלישי, 6 בינואר 2009
NEW PICTURES
תסלחו לי אם אין לי כוח להתחיל לכתוב.. ביליתי את השעתיים וחצי האחרונות בלסדר ולהעלות את כל התמונות שלא העלתי עד כה.
יום חמישי, 1 בינואר 2009
invercargill
אהלן משפחה חברים.. ו..
אני כבר לא יודעת מי כן קורא לי את הבלוג ומי לא, כל פעם מגלים בתגובות הפתעות חדשות.
תמיד אני צוחקת עם אמיר ושבע שכולכם עומדים ברחוב עם הכתובת של הבלוג שלי ומפיצים את זה לעוברים ושבים.
אז...
זה נכון???
איכשהו תמיד יוצא לי לכתוב בימי שישי עידכונים שבועיים אז לא להתבכיין שזה יוצא לי בסוף ארוך כי הבנאדם היחידי שסובל זה אני עם כל הדולרים שזה עולה לי וגם ללכת להסביר אחרי זה לשבע ואמיר למה אני שעות מול המחשב...
אני מרגישה שצריך תקציר של שבוע שעבר או משהו איפה לכל הרוחות הייתי? אה בטימרו. הם חייבים לעשות משהו עם השמות האלה! היינו השבוע ב- "קקה פוינט" אין צורך לציין את אלפי הבדיחות שהלכו על המקום ההוא זה כמעט יותר גרוע מלייק טקאפו שכל משפט שני שלנו היה "מי טקאפו את האגם הזה???"
אכן משעשע בנ"ז.
בקיצור שבת שעברה היתה, ובכן, שבתית.. שבת כאן יוצאת באיזה 10 וחצי בלילה אז בשלב מסוים נורא משעמם ויש גבול לכמה רמי בנאדם יכול לשחק. לפחות טימרו מהממת והיה שמה ים עם נוף מטורף...
תמונות אגב התחלתי לעלות אבל לא סיימתי, אני תמיד נופלת על מחשבים בלי USB או כל מיני המצאות אחרות שמונעות ממני להעלות את התמונות כמו שצריך. גם הפעם זה בעייתי אז מבטיחה להשתדל לעשות את זה בהקדם.
טוב יום א' נסענו לאומארו אני קצת לא הייתי במיטבי. עצרנו לשחק באולינג כמו ילדים בכיתה ו' אבל זה לא הכי עזר לי, במיוחד לאור העובדה שהפסדתי ב-2 המשחקים ששיחקנו [הריצפה היתה עקומה הכדור היה מרובע והמשטח מחליק מדי]. גם אומארו יפיפיה היא נראית קצת כמו עיירה מהמערב הפרוע, ישנו באכסנייה שווה עם מיטות מעולות.. ז"א כרגיל לי ולשבע היו מיטות מעולות ולאמיר נתפס הצוואר מהמיטה שלו אבל כבר התרגלנו שזה קורה. בצהריים רצינו ללכת לראות פינגווינים כי זה כל העניין של המקום ההוא, הלכנו ברגל מלא כדי לגלות שצריך מכונית כי זה רחוק מדי אז כמובן שחזרנו לאכסנייה כדי לקחת את המכונית רק שבדרך היה פאב ישן ומגניב כמו בסרטים אז נכנסו והזמנו בירה ו... אכן קיבלנו.
בוא נגיד, שלא רצינו לנהוג אחרי זה.
בוא נגיד, שאני הכנתי את ארוחת הערב ובנס לא שרפתי כלום.
בוא לא נגיד יותר כלום כי אני באמת לא יודעת מי קורא כאן.
יום שני המשכנו לנסוע לנו, אגב זה היה שבוע של נסיעות סטייל האי הצפוני אז לא לצפות ליותר מדי.
עצרנו באיזה חוף להשתזפות ואני מרחתי על עצמי באוטו קרם הגנה בכמות שאמורה להספיק לחודש רק שבחוף, ברוב טימטומי המטומטם אמרתי לעצמי- הי, אולי אני אשזף קצת את הבטן? ואז שכבתי ככה ויכלתי לשים לב לזמן שעובר אם שבע לא היתה מכריחה אותי לספר לה מה קורה בשאר שלושת הספרים של דמדומים ואי אפשר לעצור אותי כשאני מתחילה לדבר על זה, אמיר הכריז על טחינת שכל רצינית בסוף. תכף אני אשתף מה קרה ביחד עם רגע הגילוי שלי, אז המשכנו! רצינו להגיע לסלעי פיל או משהו כזה, זה אמור להיות סלעים ענקיים שאפשר לטפס עליהם וכאלה אבל איכשהו הגענו למשהו אחר שנקרא "מואירקי בולדרז" [אפשר לראות מאיפה הטעות נובעת נכון?] שזה מין סלעים עגולים גדולים בתוך הים, יהיו תמונות. אני כמובן ניסיתי לטפס עליהם ומצאתי את עצמי עמוק בתוך המים עם רטב רציני של כל המכנסיים כמעט, אז הלכתי לשרותים לבקרת נזקים וגיליתי לתדהמתי שכל הבטן שלי אדומה כמו תפוח אדמה לוהט!! בעצם.. תפוח אדמה הוא צהוב.. אבל נו, הבנתם!!
מאותו הרגע אני והאלוורה הפכנו להיות החברות הכי טובות, ישנו ביחד, התלבשנו ביחד.. היה מאוד מרגש. הבטן שלי הקרינה חום שזה לא ייאמן, אני טענתי שעוד רגע כדור הארץ מתחיל להסתובב סביבה. אבל עכשיו כבר יותר טוב אז אפשר להרגע.
בדרך אח"כ עצרנו איפשהו ב- i CENTER בשביל קצת מידע על איזה טרקים שאולי אפשר לעשות רק שאני גיליתי שאשכרה יש לי איזה חור בכף הרגל אנערף מאיפה כנראה דרכתי על אבן וכאב לי בטירוף, מישהו אמר לא היום שלי ולא קיבל? אז הבחורה שמה רק פותחת את הפה לדבר ואני בעיברית לאמיר- טוב, אממ.. כן, לא נראה לי מה שהיא אומרת. אז הלכנו משמה והמשכנו לנו שוב באוטו לאיזה קארוון פארק ב [תחזיקו חזק יש הרבה אותיות אהוי כאן] WAIKOUAITI שאין לי שום דבר מיוחד לספר עליו.
יום ג' נסענו סוף סוף לדנידין שהיא עיר גדולה אם כי ריקה כמעט לחלוטין מבני אדם משומה או לפחות ככה התרשמנו. ישנו באכסניה חמודה לאללה שרק אח"כ הסתבר לי שרשום עליה בלונלי פלנט שיש שמועות שיש רוחות רפאים באכסנייה ההיא. מזל שגיליתי את זה בסוף!! אני ושבע כמובן הלכנו לסבב קניות ואח"כ בערב הלכנו לראות את "דמדומים" הסרט. משומה בקופות ביקשו מאיתנו רק 10 דולר ולא שאלנו יותר מדי שאלות בנושא. סרט מעאפן. לא לראות.
משחק נוראי, לא יכלנו להפסיק לצחוק בקטעים הכי רציניים בגלל המשחק הגרוע, המוזיקה הלא מקצועית ברקע הרסה חצי מהסצנות והצילום גם לא הכי עזר. לא מומלץ נו תקראו את הספר.
יום ד' החלטנו שנעשה סוף סוף משהו אתגרי ורציני! ...קמנו כרגיל מאוחר ואז ראינו שיש באכסנייה אוסף סרטים נחמד אז בחרנו לעשות "יום סרט" ולא לעשות כלום פחות או יותר. ראינו ונילה סקיי, יומנה של ברידג'יט ג'ונס השני [סרט מעולה] ואז אמיר נורא רצה לראות גלדיאטור אבל כבר נהייה מאוחר וזה ערב ה-"NEW YEAR" ורצינו ללכת למסיבה הראשית שהיתה באוקטגון שלהם [מרכז העיר או משהו]. התלבשנו יפה יפה, אפילו התאפרתי אחרי שנים שזה לא קרה ויצאנו למסיבה. היה כייף בטירוף זה כל מה שאני יכולה להגיד על הערב הזה או יותר מדויק, זה כל מה שאני זוכרת מהערב הזה.
סתם!!! אני זוכרת הכול...!
:)
למחרת יום ה' החלטנו שאנחנו לא רוצים לנהוג הרבה מטעמים השמורים עימנו בלבד אז זה הפך ליום של נהיגה עצירה וכו. היינו קצת באיזה פנינסולה של דנידין שברח לי השם שלה וקצת באגם WAIHOLA שהיה מאוד יפה ואז ישנו שוב בפארק קארוונים עם האוהל שלנו. גם שמה לא היה מרגש מדי..
יום שישי שזה אגב היום המשכנו ל invercargill שזה איפה שאנחנו עכשיו ונישאר פה לשבת.. כרגיל אין תוכניות לשבוע הבא נאלתר תוך כדי..
בינתיים אמיר נתקף שביזות סוף טיול. הוא סופר את הימים עד שהוא עוזב ומציין את זה בקול אחת ל- 5 דק'. בגדול זה עוד 27 יום אבל כל פעם שמציקים לו בכוונה מניין הימים איכשהו יורד. היום עמדנו על "עוד 4 ימים" אבל זה משתנה מרגע לרגע בהתאם למוזיקה, לאוכל או למזג האוויר. אגב, יורד כאן גשם שזה לא ייאמן. יום גשום פה יכול למלא את כל הכנרת נראה לי. נקווה שתהייה שבת נחמדה!! ושהעניינים בארץ ירגעו כבר!
אני כבר לא יודעת מי כן קורא לי את הבלוג ומי לא, כל פעם מגלים בתגובות הפתעות חדשות.
תמיד אני צוחקת עם אמיר ושבע שכולכם עומדים ברחוב עם הכתובת של הבלוג שלי ומפיצים את זה לעוברים ושבים.
אז...
זה נכון???
איכשהו תמיד יוצא לי לכתוב בימי שישי עידכונים שבועיים אז לא להתבכיין שזה יוצא לי בסוף ארוך כי הבנאדם היחידי שסובל זה אני עם כל הדולרים שזה עולה לי וגם ללכת להסביר אחרי זה לשבע ואמיר למה אני שעות מול המחשב...
אני מרגישה שצריך תקציר של שבוע שעבר או משהו איפה לכל הרוחות הייתי? אה בטימרו. הם חייבים לעשות משהו עם השמות האלה! היינו השבוע ב- "קקה פוינט" אין צורך לציין את אלפי הבדיחות שהלכו על המקום ההוא זה כמעט יותר גרוע מלייק טקאפו שכל משפט שני שלנו היה "מי טקאפו את האגם הזה???"
אכן משעשע בנ"ז.
בקיצור שבת שעברה היתה, ובכן, שבתית.. שבת כאן יוצאת באיזה 10 וחצי בלילה אז בשלב מסוים נורא משעמם ויש גבול לכמה רמי בנאדם יכול לשחק. לפחות טימרו מהממת והיה שמה ים עם נוף מטורף...
תמונות אגב התחלתי לעלות אבל לא סיימתי, אני תמיד נופלת על מחשבים בלי USB או כל מיני המצאות אחרות שמונעות ממני להעלות את התמונות כמו שצריך. גם הפעם זה בעייתי אז מבטיחה להשתדל לעשות את זה בהקדם.
טוב יום א' נסענו לאומארו אני קצת לא הייתי במיטבי. עצרנו לשחק באולינג כמו ילדים בכיתה ו' אבל זה לא הכי עזר לי, במיוחד לאור העובדה שהפסדתי ב-2 המשחקים ששיחקנו [הריצפה היתה עקומה הכדור היה מרובע והמשטח מחליק מדי]. גם אומארו יפיפיה היא נראית קצת כמו עיירה מהמערב הפרוע, ישנו באכסנייה שווה עם מיטות מעולות.. ז"א כרגיל לי ולשבע היו מיטות מעולות ולאמיר נתפס הצוואר מהמיטה שלו אבל כבר התרגלנו שזה קורה. בצהריים רצינו ללכת לראות פינגווינים כי זה כל העניין של המקום ההוא, הלכנו ברגל מלא כדי לגלות שצריך מכונית כי זה רחוק מדי אז כמובן שחזרנו לאכסנייה כדי לקחת את המכונית רק שבדרך היה פאב ישן ומגניב כמו בסרטים אז נכנסו והזמנו בירה ו... אכן קיבלנו.
בוא נגיד, שלא רצינו לנהוג אחרי זה.
בוא נגיד, שאני הכנתי את ארוחת הערב ובנס לא שרפתי כלום.
בוא לא נגיד יותר כלום כי אני באמת לא יודעת מי קורא כאן.
יום שני המשכנו לנסוע לנו, אגב זה היה שבוע של נסיעות סטייל האי הצפוני אז לא לצפות ליותר מדי.
עצרנו באיזה חוף להשתזפות ואני מרחתי על עצמי באוטו קרם הגנה בכמות שאמורה להספיק לחודש רק שבחוף, ברוב טימטומי המטומטם אמרתי לעצמי- הי, אולי אני אשזף קצת את הבטן? ואז שכבתי ככה ויכלתי לשים לב לזמן שעובר אם שבע לא היתה מכריחה אותי לספר לה מה קורה בשאר שלושת הספרים של דמדומים ואי אפשר לעצור אותי כשאני מתחילה לדבר על זה, אמיר הכריז על טחינת שכל רצינית בסוף. תכף אני אשתף מה קרה ביחד עם רגע הגילוי שלי, אז המשכנו! רצינו להגיע לסלעי פיל או משהו כזה, זה אמור להיות סלעים ענקיים שאפשר לטפס עליהם וכאלה אבל איכשהו הגענו למשהו אחר שנקרא "מואירקי בולדרז" [אפשר לראות מאיפה הטעות נובעת נכון?] שזה מין סלעים עגולים גדולים בתוך הים, יהיו תמונות. אני כמובן ניסיתי לטפס עליהם ומצאתי את עצמי עמוק בתוך המים עם רטב רציני של כל המכנסיים כמעט, אז הלכתי לשרותים לבקרת נזקים וגיליתי לתדהמתי שכל הבטן שלי אדומה כמו תפוח אדמה לוהט!! בעצם.. תפוח אדמה הוא צהוב.. אבל נו, הבנתם!!
מאותו הרגע אני והאלוורה הפכנו להיות החברות הכי טובות, ישנו ביחד, התלבשנו ביחד.. היה מאוד מרגש. הבטן שלי הקרינה חום שזה לא ייאמן, אני טענתי שעוד רגע כדור הארץ מתחיל להסתובב סביבה. אבל עכשיו כבר יותר טוב אז אפשר להרגע.
בדרך אח"כ עצרנו איפשהו ב- i CENTER בשביל קצת מידע על איזה טרקים שאולי אפשר לעשות רק שאני גיליתי שאשכרה יש לי איזה חור בכף הרגל אנערף מאיפה כנראה דרכתי על אבן וכאב לי בטירוף, מישהו אמר לא היום שלי ולא קיבל? אז הבחורה שמה רק פותחת את הפה לדבר ואני בעיברית לאמיר- טוב, אממ.. כן, לא נראה לי מה שהיא אומרת. אז הלכנו משמה והמשכנו לנו שוב באוטו לאיזה קארוון פארק ב [תחזיקו חזק יש הרבה אותיות אהוי כאן] WAIKOUAITI שאין לי שום דבר מיוחד לספר עליו.
יום ג' נסענו סוף סוף לדנידין שהיא עיר גדולה אם כי ריקה כמעט לחלוטין מבני אדם משומה או לפחות ככה התרשמנו. ישנו באכסניה חמודה לאללה שרק אח"כ הסתבר לי שרשום עליה בלונלי פלנט שיש שמועות שיש רוחות רפאים באכסנייה ההיא. מזל שגיליתי את זה בסוף!! אני ושבע כמובן הלכנו לסבב קניות ואח"כ בערב הלכנו לראות את "דמדומים" הסרט. משומה בקופות ביקשו מאיתנו רק 10 דולר ולא שאלנו יותר מדי שאלות בנושא. סרט מעאפן. לא לראות.
משחק נוראי, לא יכלנו להפסיק לצחוק בקטעים הכי רציניים בגלל המשחק הגרוע, המוזיקה הלא מקצועית ברקע הרסה חצי מהסצנות והצילום גם לא הכי עזר. לא מומלץ נו תקראו את הספר.
יום ד' החלטנו שנעשה סוף סוף משהו אתגרי ורציני! ...קמנו כרגיל מאוחר ואז ראינו שיש באכסנייה אוסף סרטים נחמד אז בחרנו לעשות "יום סרט" ולא לעשות כלום פחות או יותר. ראינו ונילה סקיי, יומנה של ברידג'יט ג'ונס השני [סרט מעולה] ואז אמיר נורא רצה לראות גלדיאטור אבל כבר נהייה מאוחר וזה ערב ה-"NEW YEAR" ורצינו ללכת למסיבה הראשית שהיתה באוקטגון שלהם [מרכז העיר או משהו]. התלבשנו יפה יפה, אפילו התאפרתי אחרי שנים שזה לא קרה ויצאנו למסיבה. היה כייף בטירוף זה כל מה שאני יכולה להגיד על הערב הזה או יותר מדויק, זה כל מה שאני זוכרת מהערב הזה.
סתם!!! אני זוכרת הכול...!
:)
למחרת יום ה' החלטנו שאנחנו לא רוצים לנהוג הרבה מטעמים השמורים עימנו בלבד אז זה הפך ליום של נהיגה עצירה וכו. היינו קצת באיזה פנינסולה של דנידין שברח לי השם שלה וקצת באגם WAIHOLA שהיה מאוד יפה ואז ישנו שוב בפארק קארוונים עם האוהל שלנו. גם שמה לא היה מרגש מדי..
יום שישי שזה אגב היום המשכנו ל invercargill שזה איפה שאנחנו עכשיו ונישאר פה לשבת.. כרגיל אין תוכניות לשבוע הבא נאלתר תוך כדי..
בינתיים אמיר נתקף שביזות סוף טיול. הוא סופר את הימים עד שהוא עוזב ומציין את זה בקול אחת ל- 5 דק'. בגדול זה עוד 27 יום אבל כל פעם שמציקים לו בכוונה מניין הימים איכשהו יורד. היום עמדנו על "עוד 4 ימים" אבל זה משתנה מרגע לרגע בהתאם למוזיקה, לאוכל או למזג האוויר. אגב, יורד כאן גשם שזה לא ייאמן. יום גשום פה יכול למלא את כל הכנרת נראה לי. נקווה שתהייה שבת נחמדה!! ושהעניינים בארץ ירגעו כבר!
אנחנו עוקבים פה אחרי החדשות, זה הסיפור הפותח של החדשות בנ"ז כבר כמה ימים. תמיד מיד אחרי זה יש איזה סיפור על איזה כלב שהלך לאיבוד או משהו, סתם אני מגזימה. חייב לציין שהדיווח שלהם ברמת העיקרון הוגן למדי ולא נוטה בצורה בוטה לטובת שום צד. הבנתי שבעולם אנחנו לא המדינה החביבה על כולם אבל פה משומה מאוד אוהבים את הישראלים אם זה משנה משהו...
זה הכול מכאן,
שיהיה שבוע טוב עם חדשות טובות!
הירשם ל-
רשומות (Atom)
